את שורשיי נטעתי בתנועת הנוער הבונים. שם מצאתי לעצמי בית בשנים המעצבות של נעוריי. מגיל תשע התחלתי את פעילותי בתנועה. פסעתי וטיפסתי שלב אחר שלב: במחנה ובקן, בסמינרים ובטיולים, כחניכה וכמדריכה וגולת הכותרת: "וורקשופ", שנת הכשרה בקיבוץ. עברתי את כל קבוצות החניכים: עמלים, חותרים, צופים וקמ"ב (קבוצת מדריכים ב'). לבסוף, הגשמתי את החזון האולטימטיבי של התנועה: עליתי לארץ ישראל לחיים השיתופים בקיבוץ.
"אם תרצו אין זו אגדה"…
הדרך שלי היא של חזון, אם כי, מפעם לפעם החזון והמיקוד משתנים.
אם פעם הייתי "בולדוזר", כיום אני בקושי מגרפה!
התרככתי. נעשיתי יותר קשובה, פחות לוחמנית. והפלא ופלא: גיליתי שהעולם איננו דו-ממדי. לא הכל שחור ולבן: חמישים גוונים? נו, זה רק קצה הקרחון. החזון אולי מושלם, אבל בני האדם הם ממש ממש לא…
נשארתי עם הרבה זיכרונות יפים מחיינו בקיבוץ.
למרות שהחיים בקיבוץ היו לעיתים כמו בחיקה של משפחה גדולה ומורחבת, רכילות, מריבות ודרמה, בהחלט לא תמונה מושלמת. זה קורה במשפחות הכי טובות… הקיבוץ היה שיעור בסוציאליזם: "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". לפעמים, לעומת זאת, זה היה יותר בכיוון של "מה ששלך שלי ומה ששלי שלי"…
לשיטה הקיבוצית יש ייחודיות משלה. החלוקה החופשית הייתה אחד האמצעים שהיו נהוגים בקיבוצים. למיטב ידיעתי, במרבית הקיבוצים פג תוקפה ותקופתה והיום יש לחבר קיבוץ שליטה על מרבית תקציבו וקרוב לוודאי שיש בידיו גם תלוש משכורת אישי.
הרעיון בשיטת החלוקה היה לאפשר לחבר קיבוץ לצרוך לפי צרכיו. במהלך השנים חילקו דברים שונים ומשונים מסיגריות אל-על ועד לסוכר, מלח, ביצים ופירות.
את תחילת הדרך ליווה האמון והיה ברור שכל אחד ואחת יצרכו לפי צרכיהם ותו לא. חברים לקחו מצרכים למיניהם בצורה חופשית מהמקרר ומההגשה שבחדר האוכל.
מתברר שהגבולות והצרכים גמישים כיושרם של החברים.
במהלך השנים עברו לשיטה של הקצבה לפי יחידת חבר או משפחה. כך, למשל, משפחה בת חמש נפשות הייתה מקבלת שלוש סלסלות פרי כאשר זוג היה מקבל אחת בלבד. לשיטה היו לא מעט מגרעות וחסרונות.
לא כול החברים רוצו בכלל לאכול פרי. למה "לבזבז" את המשאב הקבוצתי שלך על פרי כאשר העדפת אגוזים למשל?
לרוב, חילקו רק סוג אחד של פרי ולא הייתה כל אפשרות לתחליף.
נותנים לי, למה שאני לא אקח…?
לדעתי חסרונה הגדול של השיטה היה הבזבוז האדיר.
אני זוכרת סיפור שאב משפחתי המאמצת סיפר לי בלהט:
יום אחד הוא הגיע לבית הוריו. הוא פתח את המקרר ומיד עודפי הפרי התנפלו עליו. האב הסתובב וראה על שולחן האוכל ארגזי פרי טריים נוספים מהחלוקה השבועית האחרונה.
הוא פנה לאמו בהתרגשות: "אמא! המקרר מפוצץ בפרי. למה הבאת עוד?!"
אמו ענתה לו בפליאה קיבוצית האופיינית: "מה? נתנו לי. למה שאני לא אקח?"
מתברר שבשביל חברה אוטופית יש צורך באנשים מושלמים.
בורא עולם טרם המציא כאלו.
לחופשי יש מחיר!
אני נזכרת בימי ילדותי. סעדנו לא מעט במסעדות. אהבנו במיוחד מזנונים חופשיים על הבר. יכולנו לטעום מכל מאכל, להעמיס את הצלחת בכל טוב פעם לאחר פעם. בסוף תמיד הרגשנו מפוצצים והשולחן נראה כמו לאחר מלחמת עולם.
דידינו את דרכנו חזרה לרכב בהליכה כבדה ובכרס גדושה.
יותר מאוחר כהורים, גם אהבנו לסעוד במסעדות עם שולחנות חופשיים וחיפשנו, כמובן, גם מלונות כאלו. זה היה קל ונוח. כל ילד מצא את מינו. כולם היו מרוצים. (למעט עובדי הניקיון…)
להגדיל?
עם השנים נוספו פיתויים לתפריט. הציעו לנו תמורת סכום פעוט להגדיל את המנה. נתנו לנו כוס שתייה גדולה עם יד חופשית למלא אותה עוד ועוד ללא חשבון.
עיניים גדולות
כן, התאווה גדולה. בחתונה אנחנו מרגישים תמיד חובה לטעום מכל סוג וצבע. אם מצאנו בחנות חולצה מדליקה, לא נדע מנוח עד שלא נרכוש אותה בכל הצבעים והגוונים. נשקע בהלוואות מיותרות על מנת לרכוש מכונית מהודרת למרות שתכלס, היא מעבר להישג ידנו.
אין בעיה בכלל. לכל מטרה מדביקים הלוואה. חופשי חופשי, הכל מגיע ליד.
אחד המושגים הראשונים שלומד תלמיד לכלכלה שנה א' הוא על "גמישות הביקוש". גמישות הביקוש מודדת את אחוז השינוי בביקוש למוצר בהשוואת לאחוז השינוי במחירו.
כאשר גמישות הביקוש היא קשיחה, או שואפת לאפס, משמעות הדבר היא שאנו נקנה אותה כמות של המוצר ללא שום קשר למחירו. מלח ביתי ומי ברז הן שתי דוגמאות טובות למוצרים עם גמישות ביקוש קשיחה יחסית.
דוגמה נוספת לגמישות ביקוש קשיחה היא של חולה סוכרת שימשיך וירכוש את אותה כמות של אינסולין בכל שבוע ללא שום קשר למחירו כיוון שדרישותיו למוצר הן קבועות.
גמישות הביקוש עבור לחם אורגני, לעומת זאת, היא גמישה יחסית. סביר להניח שכאשר מחירו ירד יעדיפו אותו אנשים רבים יותר על פני הלחם הרגיל, אבל כאשר מחירו גבוה מספר הקונים נמוך, וזאת כיוון שקיימות אלטרנטיבות רבות ללחם אורגני. רובם ככולם יחפשו תחליפים אם המחיר יראה להם גבוה יתר על המידה.
מחיר אפס
כן, מחיר נמוך מעודד צריכת יתר ובזבוז ואף מחבל בבריאות.
קחו למשל סובסידיות ממשלתיות. הממשלה מחליטה להזרים כסף בכדי להוריד מחיר של מוצר בסיס. האם היא בוחרת לעזור ליצרן זה או אחר או לשכבות החלשות? האם מושקע מאמץ כדי לעזור לבנות סל בסיס שהוא בריא או רק מספק? אם מחיר מוצר לא בריא במיוחד יהיה נמוך, קיים סיכוי טוב שהצרכנים יקנו יותר.
כה עצוב לראות יבול עודף בשדה נזרק ונשרף בכדי לשמור על מחירי שוק גבוהים. כמה נפלא זה יכול היה להיות לו היו פירות וירקות זמינים לכל משפחה רעבה.
בנסיעותיי אני אוהבת מאוד לבקר בשוקי איכרים. אני אוהבת לראות את הצבעוניות, לטעום מן המאכלים הביתיים ולגלות את עבודות היד. במהלך ביקורינו בארה"ב, בילינו בשוק האיכרים של יוניון-סקוור. התעכבתי כמה רגעים על יד דוכן להמרת תלושי אוכל למטבעות כסף לשימוש בדוכני השוק (למזון ושתייה בלבד). עבור כל חמישה דולרים של תלושי מזון קיבלו הזכאיים שבעה דולרים במטבעות השוק. חשבון פשוט מראה שהם זכו ל-40% תוספת!
יפה לראות את כל יוזמות הבריאות של ראש העיר ניו יורק. חוץ מהכנסות מטבעות תלושי מזון לקניות בשוק האיכרים, הוא אחראי לעוד שיפורים רבים הכוללים בין היתר: קביעת גודל מקסימלי של כוס שתייה קלה במסעדות, איסור מכירת מזון עם שומן טראנס, הכשרת מורים בנושא תזונה ובריאות, שתילת גני ירק והכנסת ברים של סלטים לבתי הספר.
סלט בר חופשי?
כזה אני רוצה לראות בכל גן, בית ספר ומקום עבודה. אני בדרך כלל בעד האמירה "פחות זה יותר". במקרה זה אני מצביעה בעד חופשי.
בואו ונדבר על זה!
ברצוני להגיד תודה שקראתם את פוסט זה.
אם אהבתם ואתם לא מנויים, אבקש שתרשמו לרשימת ההפצה של הבלג. נא לרשם לרשימת התפוצה כאן.
בנוסף אבקש מכם לשתף במערכות המדיה החברתית את הבלוג המקדים לסרט האנימציה שאני עומדת לפרסם בהעתיד הקרוב. ההתרגשות מתגברת! נא לשתף מכאן את הפוסט.
לא יודע למה אבל תמיד אני נמשך להכנס ולקרוא את הפוסט עד סופו….ולהנות
תודה הילה.
וציטוט יפה של פאבלו פיקאסו ורלוונטי משהו לעניין:
אני רוצה לחיות כמו עני שיש לו המון כסף.
מתאים לי!
ירון,
כנראה שאני עושה משהו נכון… אני שמחה שאתה נהנה לקרוא את הבלוג שלי.
לא הכרתי את הציטוט הזה 🙂 אני אוהבת את העיסוק בדברים הקטנים בחיים אבל לא בטוחה שאני זקוקה להמון כסף… תודה על השיתוף!