אין מילים כדי לתאר את תחושת חוסר אונים ועצב המטלטלים הורה שרואה את הילד שלו הולך ונעלם מול עיניו. כאשר סיון אמרה לי שהיא קבלה החלטה לעבור ניתוח לכריתת בלוטת התריס (עקב מחלה אוטו-אימונית, פעילות יתר של הבלוטה – Graves Disease), הבנתי עד כמה היא אומללה. יכולתי רק להציע לה, ללא לחץ, שכדאי מאוד לדבר עם גלי (עמיתה שלי) לפני שתקבל החלטה כזאת גורלית. הרי כמעט מגיל אפס סיון ילדה נחושה בדעתה. למזלי אחרי כשבוע היא חזרה אליי והביעה מוכנות לדבר עם גלי. אני מוקירה תודה לגלי הנדל ולמירב סרוס שהחזירו לנו את הילדה. סיון כותבת כאן את סיפורה…
הסיפור של סיון
הסיפור שלי התחיל לפני כשלוש וחצי שנים. לפני כעשור אובחנתי עם שחלה פוליציסטית שבעקבותיה קיבלתי הנחיה מרופא הנשים שלי בזמנו לקחת גלולות. נאמר לי שלא ניתן לטפל בשחלה בשום דרך אחרת, ולדברי הרופא, אם רציתי לקבל מחזור הייתי חייבת לקחת גלולות. הייתי צעירה ולא ידעתי יותר טוב אז עשיתי מה שהוא אמר. במשך השנים הייתה לי תחושת בטן לא טובה בנוגע לזה אבל לא כל כך ידעתי מה לעשות. משום שזה היה נוח וקל המשכתי להשתמש בגלולות במשך כשבע שנים לאחר הפגישה עם הרופא. במשך השנים האלה עשיתי בן השאר קורס מורים ליוגה, וככל שעבר הזמן חלחלה בי התחושה שאני צריכה להפסיק. לאחר מפגש עם רופאה איורוודית החלטתי להפסיק. חשוב לציין שהמחזור שלי מעולם לא היה סדיר. קיבלתי מחזור בגיל מאוחר והוא תמיד הופיע מתי שהתחשק לו. לכן, החלטתי מראש להקיף את עצמי במטפלים שיעזרו לי להתמודד עם חוסר האיזון. כאשר הפסקתי לקחת גלולות לראשונה, השמנתי, הופיע לי המון אקנה וקצת הייתי בטראומה מזה. אז הלכתי לרופא שהתמחה בבעיות הורמונליות ודגל בשיטת טיפול טבעית. הוא עשה לי בדיקות מקיפות ובין השאר בדק את תפקוד בלוטת התריס שלי ואת רמת הנוגדנים. הוא מצא שלמרות שבלוטת התריס שלי תפקדה באופן תקין הייתה לי רמה גבוהה של נוגדנים. לכן הוא 'רשם' לי דיאטה ללא גלוטן וללא מוצרי חלב, והמון המון המון תוספים.
הייתי ילדה טובה. עשיתי כל מה שהוא אמר, ויש לציין שלא הרגשתי רע. למעשה הכל היה כרגיל. לאחר כשלושה חודשים, בזמן שהייתי בטיול בהודו, התפרץ לי אקנה משוגע. כזה שלא היה לי מעולם. כואב, במקומות מוזרים בפנים שבהם מעולם לא היו לי פצעים. כל הזמן העירו לי שמאוד רזיתי. אבל, למען האמת, הרגשתי טוב. הייתי מתרגלת יוגה שעתיים בכל יום, ודי הייתי בשיא כוחי. לאחר כשבועיים, כאשר חזרתי לארץ, לא הצלחתי לתרגל יותר. הייתי קמה בבוקר, מנסה לעשות מה שעשיתי כל יום, ופשוט לא הצלחתי. תרגילים פשוטים שהייתי עושה כל יום במשך שנים הפכו לבלתי אפשריים. הייתי מאוד מאוד רזה והרגשתי נורא. לאחר כחודש של סבל החלטתי סוף סוף לפנות לרופא המטפל שלי והוא המליץ לבדוק את תפקוד הבלוטה. הייתי בהיפר. היפר די קשה. רעדו לי השרירים, היו לי נדודי שינה, הייתי חלשה, הייתי רזה מדי, הדופק שלי במנוחה עמד על כ-110, ואפילו לא היה לי כוח לרוץ לאוטובוס אם הייתי צריכה.
מיד כשקיבלתי את הבשורה החלטתי לראות אנדוקרינולוגית. היה לי די ברור שאני לא הולכת עם שיטת הטיפול הקונבנציונלית, אבל החלטתי שכדאי לשמוע מה יש לה להגיד. אז הייתי אצלה כשעה, היא הייתה מאוד נעימה והסבירה לי הכול. היא אמרה לי שאני יכולה לקחת אחד משני סוגי כדורים. אחד מהם יכול לגרום לי לכשל חמור בכבד. את הכדורים אני יכולה לקחת רק לתקופה מוקצבת, כי במשך הזמן הכדורים מסכנים את הבריאות. אם אני לא אתאזן, או שלא אצליח לרדת מהכדורים, אצטרך לקבל יוד רדיואקטיבי שיהרוס לי את בלוטת התריס, או לעשות ניתוח לכריתת הבלוטה.
כל האופציות גרועות
נראה לי שמיותר לציין שכל האופציות נשמעו לי גרועות. החלטתי לקחת ממנה את המרשם לכדורים אך לא הייתה לי כל כוונה לקחת אותם. המשכתי את הטיפול אצל הרופא. עברו עוד כשלושה חודשים ואז התפרצה לי מחלת העיניים שמגיעה לפעמים ביחד עם יתר פעילות בבלוטת התריס. אני יושבת עכשיו וכותבת בדמעות. זה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים. למי שלא מכיר (אין סיבה באמת שתכירו…) המחלה גורמת לבלט של העיניים. זה לא נשמע נורא כמו שזה היה, אבל חיפוש קצר בגוגל ותראו כמה זה נורא. העיניים נדחפות קדימה, העפעפיים נמשכים לאחור, לפעמים נוצר שומן מתחת לגבות, העיניים כואבות ויבשות, הדמעות נהיות סמיכות, אור השמש מכאיב בצורה איומה, ובעיקר – אני נראית מפוחדת, מפחידה ומופתעת כל הזמן.
מבחינתי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הטיפול ה'טבעי' שנרשם לי לא עזר. הרגשתי נורא ועכשיו גם נראיתי עוד יותר נורא. החלטתי לקחת את הכדורים שנרשמו לי כמה חודשים קודם לכן. אחרי כשבועיים עם הכדורים התפנתי לבית חולים. הייתה לי תגובה אלרגית קשה לכדורים. אחרי אשפוז קצר בבית החולים קיבלתי מרשם לכדורים שיכולים להרוס לי את הכבד. הרגע הזה היה בשבילי אישור לזה שמלכתחילה צדקתי שלא פניתי לרפואה הקונבנציונלית. אז הפסקתי שוב עם הכדורים והמשכתי את הטיפול עם הרופא.
אחרי כחודש עשיתי בדיקות דם. הייתי בהיפר חמור בהרבה. אז הבנתי שאין ברירה, וגם תכלס היה כל כך נמאס לי להרגיש כמו סמרטוט. אז לקחתי את הכדורים החדשים, והתחלתי טיפול אנדוקרינולוגי. הגבתי לתרופות די בקלות, ואחרי החלפה של כמה רופאים גם התאזנתי. הייתי מאוזנת תקופה ארוכה אבל הרגשתי נורא. המצב של העיניים שלי רק החמיר, הייתי בדיכאון, היו לי תנודות במצבי הרוח, עליתי במשקל אבל עדיין הייתי מאוד רזה, הדופק שלי ירד אבל הוא עדיין היה גבוה, נותר לי רעד בשרירים, הייתי חלשה, ויותר מהכול לא ממש הצלחתי עוד לתרגל יוגה. המשכתי עם הטיפול ה'טבעי' במקביל לכדורים, אבל שום דבר לא השתנה. לא הייתי אני.
כריתה זאת לא אופציה!
האנדוקרינולוגית המליצה באיזשהו שלב על כריתה של בלוטת התריס. הבלוטה שלי הייתה מאוד נפוחה, לא יכלתי לקחת יוד רדיואקטיבי בגלל העיניים, והיא הייתה בטוחה שלא אצליח להיגמל מהכדורים. בזמנו לקחתי 3 כדורים ביום ועשיתי בדיקות דם בכל חודש וחצי כדי לבדוק שלא נפגע לי הכבד. ניתוח היה נראה לי כמו גזר דין מוות. להוציא איבר מהגוף רק כי הוא לא מאוזן היה נשמע הזוי ומטומטם. הרי חייב להיות פתרון אחר. ובכלל – בתור מישהי שראתה את עצמה כשיא הבריאות לפני שהכול התחיל, לא יכולתי לדמיין את עצמי לוקחת כדורים שיחליפו לי את תפקוד הבלוטה לכל החיים. מצד שני, הרגשתי נורא. פשוט רציתי פתרון ובמקום מסוים כבר לא היה אכפת לי. רק רציתי לחזור להיות בריאה, לחזור להרגיש כמו עצמי.
לאחר כשנה וחצי לתוך כל הסיפור, כשאני שוקלת לעבור ניתוח, אמא שלי הכירה לי את גלי הנדל. היא סיפרה לי עליה ועל הדיאטה שהיא עשתה ומנחה. זה היה נשמע כמו הדבר הכי נורא בעולם. היה לי כל כך קשה להימנע מגלוטן ומוצרי חלב, ולא ראיתי איך אני נמנעת מכל כך הרבה דברים אחרים. אני אוסיף שהתחביב העיקרי שלי, מלבד יוגה, זה לאכול. התחביב האהוב עליי, על בן זוגי ועל כל החברים הכי טובים שלי הוא לצאת למסעדות משובחות. אמרתי לה שאין סיכוי שאני עושה את זה, ושגם ככה ההימנעות מגלוטן ומוצרי חלב לא השפיעה עליי בכלל. לטעמי, אז, לא היה קשר בין האוכל שאכלתי לבין הבריאות שלי. זה הרי הכול בראש.
אין מה להפסיד
בכל זאת, הייתי די אומללה. החלטתי להתקשר לגלי. אמרתי לעצמי שאם במילא אני הולכת לכרות את הבלוטה, אני צריכה לפחות לנסות הכול. הרגשתי שלא היה לי מה להפסיד יותר. דיברנו בטלפון ארוכות והיא הסבירה לי הכול. החלטנו שניפגש. כשנפגשנו הדבר הראשון שאמרתי לגלי זה שאני לא מאמינה בדיאטה הזאת. גלי הייתה נפלאה. היא לא הביעה שום התנגדות לדעתנות שלי וסיפרה לי את הסיפור שלה. היא הסבירה לי הכול על הדיאטה – איך היא עובדת, מה הקשר בינה לבין המצב שלי ומילאה אותי במידע רפואי. אני חובבת גדולה של מדע, ככה שההסברים המדעיים של גלי דיברו אליי מאוד. היא אמרה לי לחשוב על זה וכך עשיתי. בהמלצתה גם החלטתי לקחת כמה שבועות להיפרד מהאוכל. אז חגגתי במסעדות ואחרי חודש קיבלתי החלטה להתחיל.
כאשר נגזר עליי להימנע מגלוטן ומוצרי חלב לאחר תקופה מסוימת די רימיתי. לא הרגשתי שזה עוזר ואמרתי לעצמי – מה כבר יקרה אם אני אוכל פעם ב-. אז כשהתחלתי את הפליאו האוטואימוני החלטתי שאני לא סוטה מילימטר ממה שגלי אומרת. רק ככה, החלטתי, אני אדע אם זה באמת עוזר.
אחרי שבוע כבר הרגשתי יותר טוב. השינוי היה כל כך מידי וכל כך עוצמתי שהייתי בהלם. אחרי שבוע הפסיקו לי התנודות במצב הרוח. הייתי שמחה יותר. לאט לאט עליתי חזרה במשקל, אחרי כשלושה חודשים הפסיק לי הרעד בשרירים. המצב של העיניים שלי השתפר, ולאט לאט הרגשתי שאני חוזרת לעצמי.
נפגשתי עם האנדוקרינולוגית שלי. בפעם הקודמת שהייתי אצלה היא המליצה לי על ניתוח לכריתת הבלוטה. כשנכנסתי לחדר המילה הראשונה שהיא אמרה זה "וואו!". גם היא הייתה בהלם מהשינוי שעברתי בשלושה חודשים. בהדרגה התחלתי לרדת כל כמה חודשים במינון של הכדורים. הבלוטה שלי התחילה לחזור לגודלה הנורמלי.
עבר הרבה זמן אבל בסוף חזרתי לעצמי. לא רק שחזרתי לעצמי, דברים מסוימים נהיו טובים יותר משהיו אי פעם. השיער שלי התמלא בטירוף. היום יש לי יותר שיער משהיה לי כל החיים. המחזור שלי די סדיר, מה שלא היה לי בחיים. הוא לא סדיר לחלוטין, אבל אני מקבלת מחזור כל חודש עם סטייה של כמה ימים לכאן או לכאן. חזרתי להתאמן – הללויה! אני מתרגלת כמעט כמו פעם. אני משתדלת היום להיות קשובה יותר לגוף שלי, אז עדיין לא חזרתי להתאמן כל יום, אבל אני לגמרי בדרך לשם. קיבלתי את חיי בחזרה. אני היום חזקה יותר פיסית ונפשית. והתזונה, מעבר לשינוי הפיסי, שינתה לי את החיים. אני כבר די מתקדמת, אז הוספתי המון מזונות, אבל מכיוון שהתזונה הכריחה אותי לבשל לעצמי היום הבית שלי תמיד מלא באוכל טעים. זה לא גוזל לי זמן כמה שחשבתי שזה יגזול, ואני לא יכולה להסביר לכם כמה זה מענג לאכול אוכל טעים, בריא ומזין שאני הכנתי. המקרר שלי תמיד מלא באוכל ביתי מבושל. כל כך השתפרתי בבישול עד כדי שהתענוג בלצאת לאכול ירד משמעותית. אני ובן הזוג שלי לפעמים יוצאים לאכול ואומרים לעצמנו שהאוכל בבית הרבה יותר טעים.
היה לי מאוד מפחיד להיכנס לזה. לשנות את כל חיי, כמו שהיה נראה לי אז. אבל למען האמת, זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. האוכל שאנחנו אוכלים הוא הבריאות שלנו. הרגלי האכילה שלי השתנו לחלוטין ואני מודה על כך כל יום.
מ-21 כדורים בשבוע ל-0!!!
לפני חודש, ממש לרגל יום הולדת 31, הפסקתי לקחת תרופות ורמת הנוגדנים שלי ירדה לרמה נורמלית, מה שהרופאה אמרה שאינו אפשרי. אחרי שלוש וחצי שנים של סבל, שנתיים עם פליאו אוטואימוני, ושנה עם פרוטוקול מינרלים (מירב סרור).
גלי הצילה את חיי. ♥
מוסר השכל
מחלה כרונית אינה גזירת גורל. באמצעות תזונה ושינויים באורח החיים, ניתן למנוע, לטפל, ואף לרפא מחלה אוטו-אימונית.
הצטרפו אליי: הבחירה בבריאות היא בידיים שלנו!
באמצעות סדנאות Hands-on, שילובים של תזונה, תעוזה ותנועה, אני מציתה מחדש את בריאותם של אחרים. אני אוהבת לחבר בין אנשים. מרגש לראות את הברק בעיניים ואת צחוקם של אנשים המגלים משהו חדש בפעם הראשונה. כאשר החוויה היא חדשה לכל חברי הקבוצה, היא מחברת לא רק את האדם לעצמו, אלא גם אדם לאדם תוך דילוג על פערים הדתיים, העדתיים, התרבותיים והחברתיים.
