מעולם לא רציתי להיות לוחמת אש. לא זכורה לי תשוקה לכבות שרפות …
זיכרונות חמקמקים מרקדים להם אי שם בתוך הקפלים העמוקים במוחי. מובן שתמיד היה משהו שעורר את תשוקתי, חפץ תורן נוצץ שקרץ לי, אך מעולם לא חשתי יעוד לתפקיד או משימה, משהו שקורץ וקורא לי. בצעירותי נהגתי לומר שאני רוצה להיות רופאה מילדת כשאהיה גדולה, אבל זאת הייתה אמירה ותו לא.
לעתים קרובות בחרתי בנתיבים שהיו סוג של תגובות מחאה, לאו דווקא בחירות בעד. הרומן שלי עם "נשים עושות שלום" החל אומנם כרצון כנה לעורר דיאלוג לשינוי, אך כאשר מצאתי את עצמי פתאום אחראית לגייס צועדים לאוטובוס היוצא מיישובי, קפאתי. הרגשתי אבודה מחוץ לאיזור הנוחות שלי וחיפשתי מוצא. וכך מצאתי את עצמי מצטרפת לקבוצת הליבה של הצעדה: "צעדת התקווה" שאורגנה על ידי "נשים עושות שלום". על ההובלה היו אמונות אולפת היידר וחגית לביא. מטבע הדברים, זיקית אני לא! אני נוטה להיות עקבית באמונות שלי, לעתים, מהלך הנראה אמיץ הוא בעצם האפשרות הטובה ביותר להישאר בתוך איזור הנוחות שלי.
מעולם לא חלמתי לכבוש את האוורסט. ביקור קצר בקיטו, אקוודור בגבהים של כ-3000 מטר הותיר אותי חסרת נשימה, מתנשמת ומתנשפת בכל טיפוס קצרצר של מדרגות אחדות במלון. לא העזתי אפילו לחלום שאצעד לפסגות גבוהות, ובכל זאת עשיתי זאת: טיפסתי על מבואותיו של הר אוורסט לגבהים של כ-4000 מטרים עם קבוצת נשים ישראליות, ערביות ויהודיות כאחד.
אחת מתשע הנשים של הקבוצה הציגה את עצמה כעוקבת אובססיבית (stalker) של אולפת. צחקתי, גם אני בעצמי נפלתי שבי בקסמיה, גם אני עקבתי אחרי עלילותיה במדיה החברתית. אישה זו מעוררת השראה באמצעות עיסוקיה בספורט אתגרי בטבע היא מקדמת את דו-הקיום והקיימות. אולפת חיה לה בנוחות 24/7 במה שהיא מכנה "איזור מתיחת הגבולות" (stretch zone).
לא מזמן עזבתי את רשת הביטחון של עבודת במשרה מלאה ומאז אני בודקת את גבולותיי. את זמני אני מבלה אי שם על הגבול הדק בין איזור הנוחות לבין מתיחת הגבולות. אל תבינו אותי לא נכון, אני מזנקת פנימה ופורצת מעבר לאיזור נוחותי, אבל אז מגיח מכשול או מילה לא מפרגנת והנה אני מהססת ונסוגה אל זרועותיו המחבקות של איזור הנוחות. יש לי הרבה מה להציע לעולם. אני לא בטוחה ממה אני חוששת יותר: מהכישלון או מהצלחה מסחררת…
מאז שצעדנו, אולפת ואני יחדיו, באוקטובר האחרון, קיוויתי להצטרף אליה שוב לאחד המסעות שלה בעולם. לא ברור מה היה הגורם שהניע אותי להירשם למשלחת של אולפת לפסגות ההימלאיה:
הזדמנות לדיאלוג גלוי עם נשים ערביות?
נוף המעורר השראה?
שעת כושר לבחון סיבולת וחוסן אישי?
הזדמנות להתנתק ממבוי סתום חסר התקווה בין הרצון שלי לשנות את העולם לבין הפחד שלי לנווט במים הלא מוכרים לפניי?
דוּ קִיוּם
לא עוד ארוחת ערב "דאל בהט" בשבילי הערב
אני שמחה לדווח שלמרות שהוקסמתי מהזדמנות לטעום ממיני דו-קיום, כל הסוגיות הפוליטיות ואחרות הפכו להיות לא לעניין. מהיום הראשון נתקלו הבדלים בסקרנות, בשיח ובקבלה. זה כבר לא היה קבוצה של נשים ערביות ויהודיות, אלא קבוצה מלוכדת של תשע נשמות.
היינו קבוצה אקלקטית: כימאית/יועצת לקהילה ההומו-לסבית, כלכלנית מקולקלת/מאמנת לבריאות, מקדמת זכויות האדם של מהגרי עבודה ופליטים, עורכת דין/מנהלת בית חולים, מנהלת קשרי חוץ של שלום עכשיו, רכזת היחידה של נוער שוחר מדע וטכנולוגיה, מיילדת/צלמת וספורטאית דגולה "שוברת הקרח". צעדנו יחדיו נשים ישראליות, ערביות, מוסלמיות, נוצריות, יהודיות, נשואות, רווקות, אימהות, סבתא ואוהבות חיות מחמד, "צעצוע" או אחר. נסו להצליב תואר לשם וקרוב לוודאי שתיכשלו. לא היו כאן סטריאוטיפים.
אטרף
כיצורים של הרגל, אנו נוטים להרגיש על קרקע לא יציבה כאשר המנה שהורגלנו אליה פתאום מחוץ להישג יד. קפה, תה, כל אלה מעולם לא היווה בעיה עבורי אך אני ללא ספק חוששת מחרדת נטישה ותסמיני נסיגה כאשר לא אוכל לדאוג למנה שלי (הדבר הירוק הזה שאני שותה כל בוקר) …
לא יאומן כי יסופר, אך בשנה שעברה, במהלך טיול אופניים בנובה סקוטיה, הצלחתי להשיג בלנדר וציידנית על מנת שאוכל להתמיד בהרגל המגונה שלי, שתיה יומית של השייק הירוק המפורסם. בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי לעצמי שאצליח להמציא את כל הכלים הנדרשים למנה ולהיסחב איתם דרך הרי ההימליה מבית תה לבית תה, אפילו בעזרת האדיבה של היאקים והפורטרים החסונים…. עמכם הסליחה, אבל אפילו לי לא היה שמץ של מושג כיצד לשלוף ארנב זה מהכובע שלי☺ …
בחריצות מעוררת השראה, הכנתי כל מיני חיזוקים תוצרת בית: לדר תפוחים וזנגביל, קרקרים חיים עשויים מכרובית, אגוזי מלך וגרעיני דלעת מושרים, מיובשים ומטובלים. הקפדתי לארוז ספירולינה, זרעי פשתן, תמרים מיובשים, זנגביל מיובש, ג'לים של מיץ דובדבן, חמאת דבש – Alle Weil’s Royal Ghee (דבש גולמי, ג'י, ירוקים ועשבים אדפטוגניים) וכן כמה תוספים (כורכומין, מגנזיום, sulforaphane glucosinolate (ברוקולי), שמן לימון והגנה מניעתית נטורופתית (עבור ענייני קיבה אופייניים של נוסעים זרים לאיזור).
דרך אחת?
אם אתם רוצים, אתם חייבים … תמיד יש יותר מדרך אחת להרוג חתול (סליחה על הביטוי האכזרי). אני כבר לא יכולה לסבול קיצוניות מכל סוג שהוא: יהיה זה סוציאליזם או קפיטליזם, טבעונות או פליאויזם או כל "איזם" אחר, ובמיוחד כל סוג של קנאות. כבר הייתי בסיפור הזה – דוכן הנואמים שלי התפנה אם אתם חפצים בו …
אני מאמינה שתמיד יש מקום לגמישות. אדפטוג'ן (adaptogen) , מכירים את המונח? אדפטוג'נים הם צמחי מרפא להקלה על לחץ. צמחים אלו פועלים בצורה גמישה ויודעים לספק פחות או יותר של מה שגופכם זקוק לו לפי מצבו הנוכחי של הגוף.
תוצרת בית מיץ תפוחים תוסס על השביל
אנשים אוהבים לשאול. האם את צמחונית? האם את טבעונית? האם את אוכלת ללא גלוטן? האם את אוכלת רק אוכל טבעוני חי? אני נמנעת מתארים אלו ואחרים. האם אני טבעונית אם אני אוכלת בשר פעם בשבוע? האם אני אוכלת ללא גלוטן אם אני אוכלת עוגה באירוע? האם אני צמחונית אם אני אוכלת דגים? …
האם עליי להכריז על מחנה ולהתייצב בצד זה או אחר? במילה אחת, לא! על הצלחת אני מחפשת בעיקר מזון שלם, טבעי ובעיקר טבעוני, פחות גלוטן וכמה שיותר חי ופחות מעובד. כן, אולי ראיתם אותי אוכלת פיצה גבינה "יאקית" איפשהו בהימלאיה. כן, זו הייתי אני. מצד שני אולי ראיתם אותי בבוקר לוגמת ממרקחת עצמית ירוקה מוזרה: בתערובת של מים חמים, ספירולינה, זרעי פשתן, שמן לימון טיפות אנטיבקטריאליות נטורופתיות. כן, זו הייתי אני. כמובן שראיתם אותי רוכלת את מרכולתי בכל תחנת ריענון בדרך למעלה: קרקרים "חיים" ולדר פירות, פירות יבשים ואגוזים/זרעים. כן זו הייתי אני. אולי הייתם ברי מזל והצלחתם להתענג ולקבל טעימה קטנה מהממרח הירוק המדהים – Royal Ghee. ללא ספק תעוזתכם השתלמה: זה היה פשוט משכר. אם הייתם במקום הנכון בזמן הנכון, אולי ראיתם אותי עם הרגליים החשופות שלי באוויר על הרקע מדהים של פסגות נשגבות של ההימלאיה לוגמת טיפה מבקבוק הקוקה קולה של חברתי. כן, אלוהים אדירים, גם זו הייתי אני (בכנות, אינני יודעת מה נכנס בי!).
מחוז חפצו
עושים את המיטב בארוחת הבוקר
בריאות איננה נוסחת קסם, נקודה במערכת ניווט לוויינית או תפריט. בריא איננו צורה, צבע או גודל מסוים. בריאות הינה הרבה יותר ממה שאנחנו אוכלים. הלו, אתה שם העומד על דוכן הנאומים וצועק “vegan power” בקול רועם – מה אתה אכלת לאחרונה? האם הייתה עד כדי כך עסוק בתמיכת חבריך על ארבע עד ששכחת לתמוך בבריאותך? טבעונות איננה מילה נרדפת לבריאות טובה. בריאות טובה תלויה בבחירותנו. מה בחרתם היום? כיצד בחרתם? היכן בחרתם? למה בחרתם במה שבחרתם? עם מי בחרתם? קצת מזון למחשבה.
תשע הנשמות של טרק אוורסט בייס קמפ היו: אולפת, ראש הכוח ועמוד התווך; רוז, הצלמת שמעולם לא החמיצה הזדמנות לפריים המושלם; רויטל, הכתבת הבלתי רשמית בפייסבוק; רנא, האישה האמיצה מעבר לכל דמיון; ענת, עתודת האנרגיה הסמויה; דלילה, מלאת חיים עם התנועות הכי הכי ברחבת הריקודים; קרן, בעלת רוחב הלב האין סופי (לדאבוני היא לא יכלה להתאפק וחילקה צמידיי "תזונה הוא כוח" ללא חשבון☺); ואנוכי, הילה, זאת שהביאה אינספור חטיפי בריאות שונים ומשונים, ושמעשיותיה עוררו סקרנות רבה והפכו להשראה ולחיקוי במידת מה, (נראה היה שנשים חיפשו דרכים חדשות לפסוע לבריאות), ואחרונה חביבה, "רומי" (שותפתי לחדר) – דבורי; חברתנו ה"עלמה" בת ה-73 גיבורת על – ניצולת סרטן הריאות. הלוואי ונזכה כולנו לכבוש את היריב המפתיע בדרכינו ולחבק גיל פז עם התאווה של ילד קטן עם ברק ועיניים.
הפעם אני הייתי זו שנתה להן צמידים
התחלתי את המסע במצב רוח מרומם בריצה קדימה לראש הקבוצה, נרגשת ממצב גופני מדהים ופעורת פה למראה הנופים הפרוסים לפניי. הפסגות הנשגבות היו היהלום שבכתר, ובקרוב הן יהיו שלי. לא עבר זמן רב עד שהתחלתי להרגיש תסמיני מחלת גבהים: בחילה קלה, כאב ראש, דפיקות לב מטורפות וקשיי נשימה. הייתי חלשה וחסרת אונים ופתאום מצאתי את עצמי אי שם נגררת בסוף השיירה: מסכנה שכמותי☺ …
בדיוק כשהתקרבנו אל יום הטיפוס האחרון, נבהלתי מכך שאני מעכבת את חברותיי לקבוצה. אולפט מצאה רגע קט לפסק זמן והקריאה לנו ציטוט מתאים בול לרגע מהספר " זן ואומנות אחזקת האופנוע" (למטה). פתאום ידעתי שאני עומדת לסיים את כל המסלול. כולנו עשינו זאת! טנגבוצ'ה, טיפסנו עד אליך. הר אוורסט, אנחנו יכולים לראות אותך בבירור. איזו תחושה נפלאה! …
טנגבוצ'ה
"מעטים המקומות בעולם המסוכנים יותר מהבית. אל תחששו, לכן, לנסות את שבילי ההרים. הם הורגים את הדאגה, מצילים אתכם מאדישות קטלנית ומשחררים אתכם לחופשי."
~ ג'ון מיור
לפני הרבה מאוד שנים בן זוגי היקר קיבל את הספר הזה מתנה מבן מחזור שנת הכשרה בקיבוץ שהיה מאומץ במשפחתו… איך שהגלגל מסתובב לו☺
"על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר, בלי התלהבות יתרה. האמת של טבעך העצמי היא הצריכה להכתיב לך את הקצב.
אם אתה קצר רוח – הגבר את הקצב,
אם אתה נעשה קצר נשימה – האט.
יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה.
אז, כאשר אינך מקדים לחשוב על דברים, פוסקים צעדיך מהיות אמצעי להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. סלע זה יש לו קצוות מסוכנים, סלע זה אחוז בהר בצורה רופפת, מנקודה זו רואים פחות טוב את השלג אף כי הוא נמצא קרוב יותר אליו. ואלה דברים שתמיד יש להבחין בהם.
חיים הנחיים רק למען איזושהי מטרה עתידה – הם חיים רדודים!
צלעות הר הן המזינות את החיים ולא פסגתו. עליהן מתרחשות צמיחתן של דברים."
על הרים…/ רוברט פירסיג "זן ואומנות אחזקת האופנוע"
אתם מוזמנים לפסוע בשביל הבריאות, לגלות שפע של טעמים מענגים, ולבחור בריקוד ובהנאה כדרך חיים...
Imagine you had a looking glass where for a very short window of time you could observe, live the final moment, day, year or years of your life. The picture that you see is clear. Startled, you clearly do not like what you see. A wave of sadness and fright paralyzes you.
אַתָּה כותב את סיפור חייך.
אַתְּ בונה את עתידך:
הבחירות, הגוונים והסיפור שלךך.
מה אני עושה כאשר אני לא כותבת, יוצרת, רוכבת ורוקדת…?!
אני אוהבת לחבר בין אנשים. מרגש לראות את הברק בעיניים, צחוקם של אנשים המגלים משהו חדש בפעם הראשונה, ממש כמו ילדים קטנים. כאשר החוויה היא חדשה לכל חברי הקבוצה, היא מחברת לא רק את האדם לעצמו, אלא גם אדם לאדם תוך דילוג על הפערים הדתיים, העדתיים, התרבותיים והחברתיים.
