ראיתי
אהבתי
נקשתי
שיתפתי

צחקתי
אהבתי
לחצתי
נקשתי שוב

בכיתי
כאבתי
הזדהיתי
חיבקתי רוח

ישבתי
בהיתי
נגררתי
נשארתי‎ ‎דבוקה

הגבתי
כתבתי ‏
לחצתי
הַקְצָבָתִי לעולם לא נגמרת

הצצתי
גיששתי
ריכלתי
אבדתי ברשת

רק עוד תמונה חמודה ‏
עקבות‎ ‎חתלתוליות
שוב אבודה

חברים חברים
כה רבים
לו רק זכרתי
סימנים מזדהים

לעולם מדומה
נערה קלת דעת
מקליקה

מדליק?‏
מיד מקליקה!‏

סופרת
האוהבים
הרבים

מאושרת
לספור
הסימנים הכחולים

לרגע לא קט
מחוברת
מחובקת
מתרגשת

כולה סימנים כחולים
אף לא אחד
לא באמת
הרים יד

סיפורים סיפורים
לימים נשכחים
נקישה אחת
לעולם לא מחליפה
חיבוק החם

תקופת האבן

שנים גרנו בקיבוץ ללא טלפון בביתנו. כאשר הוריי היו מתקשרים מחו"ל, היו נאלצים להתקשר לטלפון של ‏חדר האוכל או של המזכירות. במלחמת לבנון הראשונה, יקירי היה במילואים בחזית, הטכנולוגיה פרצה אז ‏את גדרות הקיבוץ ודרך מרכזיה ידנית ניתן היה להתקשר אל ביתנו. מובן שלי לא הייתה כל אפשרות ליצור ‏קשר עמו והוא יכול היה להתקשר רק כאשר היה טלפון שדה בקרבתו. בימי הזעם של האינטפדה הראשונה ‏ואחר כך השנייה, ימים של פיגועים קשים, לא ניתן היה ליצור קשר עם ילדינו המבלים בחוץ בקניונים ‏ומקומות בילוי אחרים. לימים, כאשר הטלפונים ניידים הפכו זמינים במחיר שווה לכל נפש, הייתה תחושת ‏הקלה מעצם המחשבה שבשעת חירום תמיד ניתן היה למצוא את יקירינו.‏

האביב הטכנולוגי

כאשר אפל הוציא את האייפון הראשון, ידיד הראה לי בגאווה את הצעצוע החדש שלו. הראיתי התעניינות ‏מנומסת והתלהבתי אתו. את האמת יש לומר, לא ראיתי בזה מסר לאומה או המצאה מדהימה ולא הרגשתי ‏שחסר לי מכשיר חכם שכזה. שנים היה לי מה שהבת שלי מכנה "סטופידפון". הטלפון מעבודתי שירת אותי ‏בנאמנה והחשוב מכל לטעמי, כאשר הפלתי אותו על הארץ (וזה קרה לא מעט), המסך לא הזדרז להתנפץ ‏לו לרסיסים.‏

לימים, גם בחברה שבה עבדתי עברו לסמארטפונים. יקירי לחש לי שאני אהנה מזה מאוד ושהחיים שלי ‏ישתנו ללא הכר.‏

הוא צדק. אני מחוברת באופן קבע לסמארטפון ולאייפוד שהגיע בהמשך הדרך. אני מודה, קשה להתנתק ‏מהמסכים…‏

פעם יקירי היה חבר ובחדר צ'אט שהיה מעסיק אותו אל שעות הקטנות של הלילה. זה חלף מהר. אני מצדי ‏שנים לאחר מכן גיליתי את פייסבוק ונשאבתי פנימה. במשך הזמן גיליתי מחדש חברי ילדות ומצאתי ‏קהילות לעניין משותף. ‏

הטכנולוגיה היא מדהימה, מזמינה ושואבת אותנו פנימה אבל באיזה שהוא מקום עלינו ליצור את הגבולות בין ‏החיים האמתיים והווירטואליים. בבית, בעבודה, במגרש המשחקים ואפילו בכיסא הנהג עינינו מודבקות ‏למסכים. ילדינו ויקירינו לא זוכים לתשומת הלב המגיעה להם.‏

אהבתי אהבתי אהבתי…

מצד אחד אנחנו מקליקים מחמאות חופשי חופשי וללא מעצורים. מצד שני, עינינו ‏נשואות למסך בציפייה שיאהבו גם אותנו. בואו ונזכור שהריגושים האמתיים נמצאים מחוץ למסך.‏

ממליצה על שלוש דרכים מצוינות ליצור תחושות טובות ללא שימוש בכפתור המהולל הכחול:

אימצו מנהג של הכרת תודה. עוד בתרם הורדתם רגלים מהמיטה בבוקר (אני לא יכול, קודם כל רץ ‏לשירותים – העורך) אמרו בלבכם תודה. מצאו רשימה של עשרה דברים, קטנים כמו גדולים, שהתברכתם ‏בהם ואמרו תודה.‏

מצאו זמן להתבודד ולעצום עיניים או להתבונן בחוץ בנוף הנשגב למדיטציה של רגע.‏

הביעו את הערכתם הכנה בצורה אישית לאיש או לאישה החפצה לתמיכתכם.‏

מגישה לכם שיר מקסים ברוח השלום שנשמטת מידינו בימים האלו ממש…

ברצוני להגיד תודה שקראתם את פוסט זה.

אם אהבתם ואתם לא מנויים, אבקש שתרשמו לרשימת ההפצה של הבלג. נא לרשם לרשימת התפוצה כאן.

בנוסף אבקש מכם לשתף במערכות המדיה החברתית את הבלוג המקדים לסרט האנימציה שאני עומדת לפרסם בהעתיד הקרוב. ההתרגשות מתגברת! נא לשתף מכאן את הפוסט.

אַתָּה כותב את סיפור חייך‎.‎
אַתְּ בונה את עתידך‎:‎
הבחירות, הגוונים והסיפור שלך‎.‎

הכוח הוא שלנו!‏