היו ימים…
פעם בבית התינוקות בקיבוץ היו מוסיפים סוכר לבקבוקי המים של התינוקות, כמו כן היו הזאטוטים מתרוצצים בפעוטון כאשר בפיהם בקבוק מלא במיץ פטל.
אני אהבתי לשתות קולה. תמורת חטיף סניקרס או עוגת גבינה הייתם קונים את עולמי.
יקירי היה שותה קפה עם שלוש כפיות סוכר…
חולים
השבוע ליוויתי חברה יקרה לטיפולי כימותרפיה. כהרגלי דאגתי להצטייד בשפע של מטעמים. הבאתי קציצות ירק, תפוחי עץ, "טרייל מיקס" ושייק ירוק כמובן. חברתי גם היא חברה במועדון שוחרי הבריאות ובהתאם צידה את עצמה היטב. לילה לפני כן היא עמלה כדי להכין לנו סושי טבעוני עם אורז מלא תוצרת ביתה.
שמחתי שהצטיידנו מראש באוכל מזין וטעים. זה היה יום ארוך, יצאתי בשש בבוקר ושבתי רק אחרי שמונה בערב.
את ההלם הראשון קבלתי שנכנסנו לבית חולים המפואר אסותא ברמת החייל. כבר בבואנו לאולם הכניסה המרשים שמתי לב לקבלת הפנים המתוקה המחכה לנו מיד בפתח בית החולים. רשמתי לעצמי הערה לחזור ולבדוק רושם זה במהלך היום.
ניצלתי נמנום קל של חברתי בכדי להימתח ולהתהלך מעט. שוב חלפתי על פני חנות הממתקים…
אינני יכולה לתאר במילים או בתמונות את עושר מבחר המתוקים שהציף את המקום. הרגשתי כיצד גל של כעס שוטף אותי מכף רגל ועד ראש.
כיצד מוסד מוביל בתחום הרפואה מרשה לקבל כך את מטופליו?
האם זהו המסר שהוא רוצה להפיץ?
המשכו לאכול מתוק. על דאגה. אנחנו כאן נטפל בכם ביום בו תחלו…
האם אין למוסד אחריות לבאים בשעריו?
לחברתי ציונה שם ההולך לפניה במעגלי שוחרי הבריאות. היא אף מופיעה לעתים מזומנות בתקשורת, ברדיו ובטלוויזיה. לאחרונה היא חלתה. היא הפיצה במדיה החברתית את סיפורה ואת בשורתה. בקשתי את רשותה להעביר את דבריה כאן, מעל דפי הבלוג שלי.
לכל אחד מאתנו יש את יכולת לבחור את דרכו ובכל צומת להחליט מה טוב עבורו ולאיזה כיוון להמשיך. גם מי שהולך כנגד הזרם עלול להחליט בכל רגע נתון לצעד בכיוון אחר…
בעקבות מחלה
להלן חלק ממכתב שכתבה ציונה:
שלום לכולם,
יש לי דבר חשוב שאני רוצה לחלוק עם כולכם, היות וזה דבר בעל השפעה גדולה על חיי ובדרך עקיפה עשוי להשפיע גם עליכם.
לעולם אל תאמר לעולם לא!!!
במהלך השנה האחרונה הרגשתי מאוד עייפה. חיכיתי להזדמנות לעשות כמה בדיקות של הרפואה הפונקציונאלית כדי לנסות לאבחן מה הבעיה. אך הבדיקות נדחו ונדחו בגלל העובדה שיש לי פוביה רצינית למחטים. בסוף חודש יולי קיבלתי וירוס בקיבה אשר הביא אותי לחדר מיון בבית חולים, ואפשר לרופאים לעשות לי בדיקת דם שונות. תוצאות הבדיקות היו פעמוני האזעקה שלי.
לאחר בדיקות והתייעצויות רבות, אובחנה אצלי לימפומה שאינה הודג'קינס (non-hodgkins lymphoma) למזלי, מתוך 40 הסוגים של לימפומה, יש לי את הסוג הכי פחות קשה וניתן לטפל בו ביתר קלות עם אחוזי הצלחה גבוהים. כל מי שמכיר אותי יודע שתמיד אמרתי שאני אף פעם לא אהיה מוכנה לקבל טיפולי כימותרפיה! ובכן, אף פעם אל תגידו אף פעם לא …….
לאחר שיחות עם מספר מרפאות ורופאים אשר עוסקים גם בתחום הרפואה האלטרנטיבית, התברר כי הטיפולים האלטרנטיביים בלימפומה מגיעים לשיעור הצלחה של 30% בלבד, לעומת שיעור הצלחה גבוה מאוד בטיפולי הכימותרפיה. לכן, כולם המליצו לי לעשות את הכימותרפיה.
כמובן שזה היה שוק גדול עבורי. עשיתי הרבה מאוד עבודה על עצמי עם חברים ומטפלים נפלאים, היות וידעתי שאני צריכה לשנות את אופן החשיבה שלי על הכימותרפיה ועל כל התרופות הקונבנציונאליות אותם אני צריכה ואצטרך לקחת, כולל קורטיזון. לבסוף, החלטתי לקרוא לכימותרפיה – "שיקוי הקסם שלי" ובזמן הטיפול אני מדמיינת שהזרם הזה הוא של אור ואהבה הזורם לתוך הגוף שלי ומביא לי ריפוי, אהבה ושמחה. אותו הדבר אני עושה עם התרופות שאני צריכה לקחת.
שייקים ירוקים -התרופה הטובה ביותר!
התמזל מזלי ומצאתי פרופסור שהוא גם אדם נפלא שהסכים להיות הרופא שלי. הוא לא לועג או מזלזל באמונות שלי, או על מה שאני אוכלת והדרך בה אני חייה, נהפוך הוא, הוא מאוד מכבד, מקבל, מבין ופתוח ,ואני באמת אסירת תודה על כך. אני אוכלת את אותו מזון שאני תמיד חולקת עם כולכם, ושותה שייקים ירוקים כמעט בכל יום . הרופאים נדהמו שאני מתפקדת ועושה דברים כל הזמן, אפילו כאשר ספירת הדם שלי heamoglobin) )נמוכה (7.9 נורמלי הוא סביב 12-14 ! ) ומדדים רבים אחרים גם הם מאוד נמוכים, כולל הטחול שלי שהגיע לגודל של פי 7 מטחול רגיל . אני בטוחה שהצלחתי לתפקד כך למרות שהמחלה קיננה בתוכי בזכות סגנון החיים שלי, האוכל והשייקים הירוקים אותם אני נוהגת לשתות כל בוקר.
לכל מי שרוצה להמשיך לקרוא מוזמן …
אני מאחלת לציונה בריאות והמשך שמחת חיים ואמונה בדרכה. לנו אני מאחלת שנדע להיות גמישים ולא קשיחים בדרכנו. אין לדעת אף פעם מתי יהיה צורך לתקן את דרכנו.
אם אהבתם ואתם לא מנויים, אבקש שתרשמו לרשימת ההפצה של הבלג. נא לרשם לרשימת התפוצה כאן.
בנוסף אבקש מכם לשתף במערכות המדיה החברתית את הבלוג המקדים לסרט האנימציה שאני עומדת לפרסם בהעתיד הקרוב. ההתרגשות מתגברת! נא לשתף מכאן את הפוסט.
בלי נדר: בשבוע הבא יש סרט!!!
בדיוק היום, ממש לפני דקות מועטות חשבתי לעצמי שכל הכבוד לי שלא הכנתי סופגניות או לביבות לכבוד החג. בחרתי לחגוג בהדלקת נרות, בשירים, בארוחה ובזמן איכות משפחתי. כי כמה מתוק אפשר להכיל??? אנחנו פוגשים את זה בעבודה, בגן של בילדים, בכל מקום. יותר מידי!
כל הכבוד! זה באמת לא הסוכר אלא החג שהוא חשוב ובעל משמעות☺