היצירה מסיעה אותי למקומות מדהימים.
ההנאה היא גדולה; הסיפוק ממלא. יחד עם זאת, תמיד טמון בי איזה צורך לקבל חיזוקים וחיבוקים מהסביבה הקרובה.
זהו, עברה שנה. מחרתיים יתקיים גילוי המצבה של אמי. שוב אני מוצאת את עצמי באזור שבו גדלתי. אני עוברת סימני דרך לאורך ולרוחב דרכי לכאן. המקומות מוכרים אולי, אבל כעת הם סתם מקומות ריקים מתוכן. לא נבקר שם יחד שוב.
האובדן הוא כפול. מצד אחד, הדברים המוחשיים הולכים ופוחתים. הבית התרוקן והרכוש התפזר למקומות רבים. החפצים, ארוגים בזיכרונות של אישה שהייתה ואיננה, הופכים להיות סתם חפצים.
מצד השני, יש אובדן עצום על כל מה שעומד לקרות מחר: היא לא תבוא, לא תראה ולא תחבק. חסרונה יורגש בכל השמחות שבדרך. הנכדים יגיחו לעולם יתומים מסבים.
נכדים? כרגע לא באופק הקרוב…
לאחרונה נולד לי רך מסוג אחר. יש לי ילד חדש שאני מטפחת בבית. כמה חבל שאמי לא זכתה להכירו.
אמי הייתה מורה לאנגלית. הייתה לה תשוקה למילה הכתובה: מאוד אהבה לקרוא ספרים מכל הסגנונות. היה נדיר למצוא אותה ללא תריסר ספרים בחיקה.
כאשר למדתי בבית הספר היא תמיד עמדה לי לעזר. בדקה שגיאות, צחצחה ומרקה ניסוחים וסייעה בעצות משכילות.
לא ברור לי כיצד זה קרה. בתוך תוכי אני יודעת שלאמי היה תפקיד מכרעת בלידה של הבלוג פרי עטי. משהו במותה דרבן אותי לכיוון הזה. כיום יש לי כארבעים בלוגים בעברית לצד כארבעים באנגלית באתר חדש שממתינים לעידוד של אמא שלעולם לא יגיע. מה לא הייתי נותנת שהיא תראה את היצירה, כמה יכולה הייתה לתמוך ולסייע בעריכה ובבניה. קשה לדמיין כמה קשה יהיה שייוולדו הנכדים באמת…
השבוע טיילתי בשוק איכרים
הופתעתי לגלות שלושה משוררים לצד שלוש מכונות כתיבה ישנות עם שלט המעורר סקרנות רבה. שירה: הנושא שלך, המחיר שלך.
חלפתי על פניהם והמשכתי לראות דוכנים נוספים. לבסוף הכריעה הסקרנות וחזרתי לשוחח עם השלושה. מאוד נהניתי מהרעיון היצירתי ולא יכולתי אלא לפרגן ולנסות בעצמי.
נתתי להם נושא ״נייקד נוטריטיון״ ושם ״הליני בייני״ וכך נולד שיר מקסים.
תמיד יש מקום לטרוף רעיונות חדשים. אמא, הצילומים המקסימים הם פרי נכדך.
תבואי לבקר בדפי הבלוג ועל תהססי לכתוב תגובה מפעם לפעם. חפצתי לחלוק עמך מסעות חדשים בין הזיכרונות היפים.
מחכה לחיבוק שכנראה לא יבוא…
שלך,
הליני ביני ♥
נגה יקירתי, אני מתרגשת כל פעם מחדש מלקרוא את תגובותיך. נראה לי שבתוכך מתחבאת סופרת… ללא ספק אני ממשיכה להרגיש את ההובלה של הוריי בכל מעשיי למרות שהדרך היא כולה שלי. תודה מעומק ליבי על מילותיך היפות♥
אני קוראת את מילותיך ומתרגשת אתך.
את מצליחה להעביר את הלך הרוח הכואב והלך הרגש הדואב ,כאחד.
לחשוב שעברית לא שפת האם שלך…..
אני מוצאת בין השורות עולמות נסתרים של קשר משפחתי עמוק ,מורכב אוהב וכבר מתגעגע….געגוע … .
וסימני הדרך של חייך, שלכאורה נהיים לפתע שברירים ,ילוו אותך באשר תהיי.
תמיד נמצא את עצמינו מובלים ע"י הורינו למרות שפרצנו דרך וחיים אחרים.
נהיה שונים ונהיה דומים להם.
הילה יקרה ואהובה.
לבי איתך ובצערך. אמך עליה השלום הלכה אל הלא נודע …תנוח על משכבה בשלום .
מרגש ונוגע. מזכיר לי את מילותיה של אימי לאחר מות סבתי
מיכל רגשת אותי. בסופו של דבר אנו כולנו ילדים של אמא ואבא. אני מאמינה שיש בהתמודדות עם האובדן קווי דמיון שחוצים את כל הגבולות בינינו. שלא נדע עוד צער…
ריגשת אותי בכתיבתך הלין יקרה. חיבוק גדול , ואין לי ספק שהיא מרגישה אותך ואת כתיבתך, בכל מקום שהיא נמצאת… כך לפחות אני חושבת על סבתי, כשאני כותבת. אני מדמינת אותה מסתכלת עלי , שם בפינה, יושבת מולי ומחייכת את החיוך עטור הקמטים שלה. מצטרפת לסוד הכתיבה שלי.
יונית, רק כעת חזרית מחו"ל. מרגש אותי מאוד לגעת באנשים. כמה כוח יש למילים, כמה יופי, משחק וקסם. איזה כיף שבעזרת הכתיבה אנו מצליחות לגייס קולות אהובים מן העבר לצוות הכתיבה.