לרובינו שגרת חיים הדוקה, כמעיין גלימה העוטפת את חיינו ומשרה ביטחון.
יש תחושה של חמימות בהרגלי החיים ואם לא חייבים, לא ממהרים לצאת מ"הקונכייה". אך בחיים, כמו בחיים, הדרך מלאה במהמורות ופיתולים.
המרחק בין חלזון לבין סופרמן איננו רב: צריך רק לצבוע את הגלימה באדום ולנופף בתנועה גדולה.
ללא ספק, חלק מהותי ביותר מאישיותנו נבנה מעצם התמודדותנו בקור החשוף של האתגרים עם תזמון מדויק "לא":
לא רצוי, לא נוח, לא מתאים והעיקר לא עכשיו!
זיכרונות מילדותי מעלים נשכחות. זכורה לי מעטפת חמימה המגוננת מפני כל שליוותה אותי תמיד כמו צל. במשפחות אחרות תמיד הכל קרה: התגרשו, רבו, פוטרו, בתים נשרפו, נקראו לבית משפט, נפצעו בתאונות דרכים, חלו במחלות נוראיות ונפטרו בטרם עת. אט אט, נגס המעגל השחור גם במגני. בהתחלה זה היה בחדשות או בטלוויזיה, לאחר מכן כבר פגע במכריי וחבריי. לבסוף, מגני התחיל להיסדק, הרגשתי כאילו נשמט השטיח תחת רגלי כאשר אירועים דומים קרו למשפחתי במעגל הכי קרוב, הכי פוגע והכי כואב.
אל תבינו אותי לא נכון. לא הייתה לי ילדות קשה, נהפוך הוא.
כילדה צעירה ותמימה ראיתי במשפחתי בפרט ובעולם בכלל שלמות טהורה.
אט אט, נחשפתי לפגמים ולחוסר צדק הנושקים אותי יותר ויותר עד לרגע אשר בו אחזו בי חנק ופחד כאחד.
השבוע נקראתי להתייצב מול אדם שבעבר היה רק מעלה תחושה חזקה של אי נוחות. הייתי עושה הכל, אבל הכל, בכדי לא להיפגש עמו, גם אם זה היה במחיר של וויתורים למפרע.
נדהמתי לרגע עד כמה זה לא כאב: יכולתי לדבר, לצחוק וליהנות מעצמתי. זאת אני שהשתנתי, גדלתי והתחזקתי ואילו הוא נשאר כשהיה.
אתגרים, טראומה, יגון וקשיים אינם זרים לי. התמודדתי, לפעמיים כלביאה ולפעמים כמו עכבר עמוק במחבואיו. נוכחתי לדעת שעצם התמודדותי עם איתני החיים חיזקה ועיצבה אותי ועל זה אני מוקירה תודה.
זמני משבר: זמני צמיחה.
המשבר הוא רק פיתול העומד בדרכינו. כיצד נעבור אותו זה לגמרי בידינו. תנשמו עמוק, עצמו עיניים ודמינו את הדרך היצירתית והמדויקת ביותר להתמודד נכון עם המפגע אשר בדרך. רבות הן האפשרויות, כמעט אין סופיות ויש מצב שזאת ברכה בתחפושת.
