לבולדוזר מעטפת של כוח:
אין לו בעיה לרמוס כל מכשול שבדרך. יש אומנם מצב שיהיו נפגעים, הזריזים יברחו בוודאי בזמן אבל הנפגע העיקרי יהיה תמיד זה שחשב ששריונו יגן עליו…
מגיל צעיר הייתה לי תכנית ארוכת שנים. בגיל 19 ידעתי היכן אהיה ומה אעשה לעשר השנים הבאות ולא הייתה שם שום משבצת ריקה לבן זוג או משפחה…
מה לעשות? בחיים כמו שבחיים לפעמים אנחנו נתפסים לא מוכנים או כמו שאומרים, עם המכנסיים למטה.
היי, אפילו כאשר אנו ערוכים היטב, החיים מפתיעים…
החיים מעניקים לנו רגעים מיוחדים, מלאי עוצמה, ומפעם לפעם רגשות סוערים מתגנבים בחשאי ומכים בנו בהפתעה גמורה. בהחלט לא הייתי מוכנה לשטף הגועש של הרגש שהציף אותי לאחר לידת בתי הבכורה.
דמעות של רגש מצליחות להפתיע אותי כל פעם מחדש ב"עונות המעבר": במעברים, שינויים בחיים, אפילו בשינויים צפויים וידועים מראש יש את היכולת לטלטל בחוזקה.
עד היום אני נזכרת בחיבה ברכבת קטנה מעץ רתומה לטרקטור קטן שבאופן סמלי הסיע את ילדי הגן לבית הספר. הדמעות זלגו. דחילק, בסה"כ הילדה עברה מטיפול אחד לטיפול שני! בר מצוה, מסיבת סיום בית ספר, גיוס לצה"ל, פרידה למסע תרמילאים ומפגש האיחוד בסיומו: בין אם מבפנים או מבחוץ, תמיד, תמיד הדמעות זולגות.
אף על פי שהתרגשתי, בדרך כלל ללא ממש אפשרתי לעצמי לבכות או באמת לחוש את רגשותיי.
תמיד ליוותה אותי תחושה שאני צריכה להגן על עצמי, להיות בהיכון, לא לתת לעצמי לאבד בתוכי. הרי לבולדוזר מעטפת הגנה של שריון מיציקה.
לא יאה לאפשר לאחרים לראות את תחושותיי, הן של עצב והן של כעס ותסכול.
אפילו כאשר הוריי נפטרו, לא אפשרתי לעצמי לחוש את האובדן. כל פעם מחדש שהרגשתי את העצב עומד ל"געוש", מצאתי לי את הדרך להתחמק ולבלוע את הדמעות.
השבוע, באופן סימלי אפשר לומר (פסח, יציאת מצרים, 1 באפריל), נפרדתי מעבודתי כיועצת B.I.…
עבודה בה עסקתי למעלה משני עשורים. החברה שעבדתי בה נסגרה ונפתחה מחדש ובקונסטלציה אחרת, בלעדיי. למרות שמזה זמן שאני בונה לי עסק לצד עבודתי כשכירה, היה המהלך מהיר ולא ציפיתי לראות את עצמי נפרדת לשלום.
נפגשתי עם שנים מעמיתיי לעבודה בכדי למסור את עבודותיי הפתוחות על שולחני. לאחר שנפרדנו, שוב הרגשתי את הלחץ עולה. בכל אופן, הרי השקעתי שם למעלה מעשרים משנות חיי הפוריות ביותר.
מותר לחוש את האובדן! הסתיים לו פרק נכבד בחיי. זלגו דמעה או שתים, אבל לא נתתי לעצמי את החופש לחוש את עוצמת האירוע.
בצעירותי למדתי קורס נהיגה מונעת עם אבי. בשדה תעופה נטוש דרבנו אותנו לנסוע במהירות במסלול ו"לתת גז" דווקא בסיבובים.
מעניין לדעת שדווקא לחיצה על הדוושה בתוך סיבוב מביאה ליציבות ולשליטה בנהיגה.
עדין לא ברור לאן פניי מועדות. עלי לאפשר לעצמי לחוש את סערת רגשותיי ללא בריחה. כאשר אני אהיה ברורה עם התחושות ועם הרצונות אוכל לפעול. בסה"כ השינוי מתבשל מזה זמן ויש מצב שעלי רק לתת גז כאן בישורת לקראת הסיבוב הבא.
