שלושים וארבע שנים נשואה, מה זה אומר עלי?
שאני זקנה?!
נכון, אמרתי כבר שהזיכרון שלי לא משהו אבל מדי פעם, צפות ועולות כמה תמונות. אני זוכרת את יום הולדת השלושים (או אולי היה זה הארבעים) של אמי. חרוט אצלי בזיכרון שהיא הייתה מאוד לא מרוצה וזאת בלשון המעטה, מהמעמד ה"מכובד" של החלפת הקידומת: דכאון, סוף העולם הגיע! מנגד, אני זוכרת שבכיתה י"ב היה לנו מורה לאנגלית שהיה ממש רגע לפני יציאתו לפנסיה. הוא עישן כמו קטר והיה כולו מקומט ומצומק. יום אחד, במהלך שיעור, הכריז בקולי קולות שגם אם היו נותנים לו את כל האוצרות בעולם הוא לא היה מתחלף אתנו במקומות (וחוזר לגיל שמונה עשרה)!
איזה דבר משונה לומר…
השבוע חגגנו שלושים וארבע שנים ליום הנשואים שלנו. בדיוק יום קודם קראתי בלוג על חנות משכית. משכית הייתה רשת של חנויות של אומנים ישראלים שהייתה מאוד אהובה עלי. היו שם אוסף מרהיב של דברים יפים ומיוחדים: בגדים, תכשיטים וציורים. בצרוף מקרים מדהים, לבשתי ליום חתונתנו שמלה לבנה רקומה ממשכית שתלויה בארון ועד היום! הגבתי על הפוסט והזכרתי את שמלתי. כותבת הבלוג התלהבה מאוד, מאוד ובקשה שאני אעלה לרשת צילום של השמלה. הבטחתי לעשות כך למחרת באור יום, שזה גם היה לגמרי במקרה יום הנשואים שלנו…
לגמרי במקרה: נאמר לי שאין מקריות בעולם…
אני נוטה להסכים.
בגילי המופלג (!) אני יכולה לומר שלאורך השנים התבלטתי: בהתחלה שלא במודע ומאוחר יותר מתוך בחירה. גדלתי בקנדה הן כאמריקאית והן כיהודייה באזור מרוחק מרחק רב מקהילה יהודית. בטקס סיום כיתה י"ב הופעתי בטוקסידו ולא בשמלת נשף. בגיל תשע עשרה עליתי לא מגולחת (המראה הטבעי הן בבית השחי והן ברגלים…) לבדי לארץ.
כבר בתחילת שנות העשרים של חיי התחילו שערותי ראשי להלבין. בתחילת בגיל שלושים ומשהו קיצרתי את שערי בכ45 סנטימטר. בגיל ארבעים וקצת נעשיתי בלונד פלטינה ללילה סוער במיוחד ובגיל רגע לחמישים הפסקתי לצבוע את שערותיי…
המעבר החל במהלך מסע בו הצטרפתי לבתי לטיול באיי ה-גלפאגוס בדרום אמריקה, לא התחשק לי להתעסק עם צבע: לא בטיול ובמיוחד לא במהלך השייט.
סיקרן אותי לדעת כיצד יראה השיער: לבן שלג, אפור או מעורבב עם חום כהה? האם זה יבגר אותי מאוד?
יצאתי להרפתקה!
כיוון ששיערותיי היו קצרות מאוד, ידעתי שעד סוף הטיול יהיה לי מושג האם המראה הטבעי יחמיא לי או לא. הופתעתי לגלות ששיערי, שלא כמו שער אבי לא הפך ללבן כשלג אלא לתערובת יפה של לבן, אפור וחום כהה. החלטתי שהיציאה מעבדות לחרות מתאימה לי וחזרתי טבעית מתמיד למולדת.
כבר מזמן גיליתי שלגברים יש רומן ארוך עם שיער…
יש כנראה משהו מושך בשערות ארוכות. אולי זה מייעד גנטית על פרטנר פורה, בריא ומוצלח לזיווג? ביום ההוא שסטלה (הספרית) הודיעה לי שהיום אנו עושים כסח וחזרתי הביתה כמעט ללא שיער, בן זוגי היה מאוכזב משהו. יאמר לזכותו שלמרות אכזבתו הוא אמר לי: "דווקא חמוד לך, מתאים!" לא כך היה שהחלטתי לצבוע את שיערי לבלונד פלטינה. היו לו סיוטים כל הלילה, כלל לא הבין מי זאת הזרה ששוכבת על ידו במיטה!
כאשר פגש אותי עם שיער טבעי ואפור דווקא פרגן לי. הדגיש כמה שהוא מעדיף טבעי ושזה הולם אותי. מעניין היה במיוחד לראות את תגובתם של הגברים:
רובם ככולם אהבו, אמרו שיפה לי. אמרו לי אפילו שפתאום אני נראית צעירה יותר ושהעיניים מודגשות יותר. במפתיע, רק אישה אחת הזדעזעה ממראי החדש והלבן…
"יש לך פרצוף כל כך צעיר;
זה לא מתאים לך להיות עם שיער שיבה!!!"
לראות את שמלת הכלולות אחרי שלושים וארבע שנים, כל כך שונה מהצרוב בזיכרון, היא כבר לא כל כך לבנה כפי שהיא הייתה פעם. ניסיתי למדוד אותה. פתחתי כעשרים ומשהו כפתורים קטנים ועדינים רק כדי לגלות שאין אבל אין שום סיכוי שהיא תעלה עלי!
הייתכן שפעם הייתי דקיקה כל כך?!
אומנם טרם הגעתי לגיל הפרישה אבל עד כמה אני מבינה היום את מר היקי, המורה שלי מהתיכון. זה באמת מחמם את הלב לראות תמונות מן העבר, להיזכר באירועים רחוקים ונשכחים.
אבל לחזור עשרות שנים אחורה זה סיפור אחר!