רומן ערוך עם שיער ארוך

turtle2

שלושים וארבע שנים נשואה, מה זה אומר עלי?

שאני זקנה?! ‏

נכון, אמרתי כבר שהזיכרון שלי לא משהו אבל מדי פעם, צפות ועולות כמה ‏תמונות. אני זוכרת את יום הולדת השלושים (או אולי היה זה הארבעים) ‏של אמי. חרוט אצלי בזיכרון ש‎‎‎היא הייתה מאוד לא מרוצה וזאת בלשון ‏המעטה, מהמעמד ה"מכובד" של החלפת הקידומת‎:‎‏ דכאון, סוף העולם ‏הגיע! מנגד, אני זוכרת שבכיתה י"ב היה לנו מורה לאנגלית שהיה ממש רגע ‏לפני יציאתו לפנסיה. הוא עישן כמו קטר והיה כולו מקומט ומצומק. יום אחד, ‏במהלך שיעור, הכריז בקולי קולות שגם אם היו נותנים לו את כל האוצרות ‏בעולם הוא לא היה מתחלף אתנו במקומות (וחוזר לגיל שמונה עשרה)! ‏

איזה דבר משונה לומר…‏

השבוע חגגנו שלושים וארבע שנים ליום הנשואים שלנו. בדיוק יום קודם ‏קראתי בלוג על חנות משכית. משכית הייתה רשת של חנויות של אומנים ‏ישראלים שהייתה מאוד אהובה עלי. היו שם אוסף מרהיב של דברים יפים ‏ומיוחדים: בגדים, תכשיטים וציורים. בצרוף מקרים מדהים, לבשתי ליום ‏חתונתנו שמלה לבנה רקומה ממשכית שתלויה בארון ועד היום! הגבתי על ‏הפוסט והזכרתי את שמלתי. כותבת הבלוג התלהבה מאוד, מאוד ובקשה ‏שאני אעלה לרשת צילום של השמלה. הבטחתי לעשות כך למחרת באור ‏יום, שזה גם היה לגמרי במקרה יום הנשואים שלנו…‏

לגמרי במקרה: נאמר לי שאין מקריות בעולם…
אני נוטה להסכים.‏

בגילי המופלג (!) אני יכולה לומר שלאורך השנים התבלטתי: בהתחלה שלא ‏במודע ומאוחר יותר מתוך בחירה. גדלתי בקנדה הן כאמריקאית והן ‏כיהודייה באזור מרוחק מרחק רב מקהילה יהודית. בטקס סיום כיתה י"ב ‏הופעתי בטוקסידו ולא בשמלת נשף. בגיל תשע עשרה עליתי לא מגולחת ‏‏(המראה הטבעי הן בבית השחי והן ברגלים…) לבדי לארץ. ‏

כבר בתחילת שנות העשרים של חיי התחילו שערותי ראשי להלבין. ‏בתחילת בגיל שלושים ומשהו קיצרתי את שערי בכ45 סנטימטר. בגיל ‏ארבעים וקצת נעשיתי בלונד פלטינה ללילה סוער במיוחד ובגיל רגע ‏לחמישים הפסקתי לצבוע את שערותיי…


המעבר החל במהלך מסע בו הצטרפתי לבתי לטיול באיי ה-גלפאגוס בדרום ‏אמריקה, לא התחשק לי להתעסק עם צבע: לא בטיול ובמיוחד לא במהלך ‏השייט.

סיקרן אותי לדעת כיצד יראה השיער: לבן שלג, אפור או מעורבב ‏עם חום כהה? האם זה יבגר אותי מאוד?‏

יצאתי להרפתקה!

כיוון ששיערותיי היו קצרות מאוד, ידעתי שעד סוף הטיול ‏יהיה לי מושג האם המראה הטבעי יחמיא לי או לא. הופתעתי לגלות ‏ששיערי, שלא כמו שער אבי לא הפך ללבן כשלג אלא לתערובת יפה של ‏לבן, אפור וחום כהה. החלטתי שהיציאה מעבדות לחרות מתאימה לי ‏וחזרתי טבעית מתמיד למולדת.‏

כבר מזמן גיליתי שלגברים יש רומן ארוך עם שיער…

יש כנראה משהו ‏מושך בשערות ארוכות. אולי זה מייעד גנטית על פרטנר פורה, בריא ‏ומוצלח לזיווג? ביום ההוא שסטלה (הספרית) הודיעה לי שהיום אנו עושים ‏כסח וחזרתי הביתה כמעט ללא שיער, בן זוגי היה מאוכזב משהו. יאמר ‏לזכותו שלמרות אכזבתו הוא אמר לי: "דווקא חמוד לך, מתאים!" לא כך ‏היה שהחלטתי לצבוע את שיערי לבלונד פלטינה. היו לו סיוטים כל הלילה, ‏כלל לא הבין מי זאת הזרה ששוכבת על ידו במיטה!

כאשר פגש אותי עם ‏שיער טבעי ואפור דווקא פרגן לי. הדגיש כמה שהוא מעדיף טבעי ושזה ‏הולם אותי. מעניין היה במיוחד לראות את תגובתם של הגברים:

‎‎‎רובם ‏ככולם אהבו, אמרו שיפה לי. אמרו לי אפילו שפתאום אני נראית צעירה ‏יותר ושהעיניים מודגשות יותר. במפתיע, רק אישה אחת הזדעזעה ממראי ‏החדש והלבן… ‏

‎‎‎"יש לך פרצוף כל כך צעיר;

‎‎‎זה לא מתאים לך להיות עם ‏שיער שיבה!!!"

לראות את שמלת הכלולות אחרי שלושים וארבע שנים, כל כך שונה ‏מהצרוב בזיכרון, היא כבר לא כל כך לבנה כפי שהיא הייתה פעם. ניסיתי ‏למדוד אותה. פתחתי כעשרים ומשהו כפתורים קטנים ועדינים רק כדי ‏לגלות שאין אבל אין שום סיכוי שהיא תעלה עלי! ‏

הייתכן שפעם הייתי דקיקה כל כך?!‏

אומנם טרם הגעתי לגיל הפרישה אבל עד כמה אני מבינה היום את מר ‏היקי, המורה שלי מהתיכון. זה באמת מחמם את הלב לראות תמונות מן ‏העבר, להיזכר באירועים רחוקים ונשכחים.

‎‎‎אבל לחזור עשרות שנים אחורה ‏זה סיפור אחר!

אני נהנית מי המקום אשר בו אני נמצאת. מבטי מופנה ‏קדימה בציפייה.

יש לי עוד המון תכניות שמחכות לי בדרך, עוד המון ‏זיכרונות ליצור.