אנו חיים בעולם של שפע.
לא ניתן להתכחש! כנסו לכל מכולת השכונתית ותספרו כמה מיניי דגני בוקר יש על המדף. תפתחו את הטלוויזיה; זאת משימה קשה למנות את כל הערוצים.
פתחו את ארון הנעלים. נכון שאימלדה מרקוס הייתה מרגישה בבית?!
עִרבּוּביָה של חפצים "תפסה חזקה" על עיסוקינו חלק נכבד מן היום. חפצים דוממים; זעקה גדולה! ניסיוני מלמד שעיסוק מרוכז בעצם זה או אחר מעיד על סוג של בריחה.
בקלי קלות פותחים את הטלוויזיה בכדי לחמוק מהמשימות הבוערות. זהו מצב מוכר לכל אחד מאתנו: לא חידשתי דבר. הדברים חמורים שבעתיים כאשר הזמן הריק איננו אלא "מילוט עצמי".
גדולים ממני אמרו את זה יותר טוב. במילים של ג'אורג' אדיאר: "כל דבר בו חפצנו נמצא מעבר לפחד."
שוב, הפעם במילים של ברנדון בוצארד:
למה כאשר התברכנו בלב של אריה אנו חיים כעכברים?
אנחנו חייבים להסתכל ישר אל תוך עינינו העייפות ולבדוק מדוע אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן מרחרחים בכל הסחת דעת; מדוע אנו מתכווצים ממחשבה לחשוף את ה"אני" האמתי לעולם; למה אנחנו ממהרים כל כך להימנע מסכסוך, ולמה אנו מסכימים לשחק כה קטנים. אנו חייבים לשאול את עצמינו למה אנו משתתפים כל כך בענווה במרוץ הקדחתני, המביא אותנו למבוכים של בינוניות ולהסתפק בשאריות גמול כאשר הטבע ברך אותנו בחופש, כוח, ושפע בלתי מוגבלים לנועזים, לנחושים, ליצירתיים, לעצמאיים – לכל אחד מאתנו. אנו חייבים לשאול אם רצונותינו להרגיש בטוחים ומקובלים הם למעשה משעבדים אותנו לדעה הרווחת ולשעמום? אנחנו חייבים לשאול: מתי נהיה מוכנים לעלות לרמה אחרת של קיום?"
יום בהיר אחד, לא מזמן, שמתי לב לשינוי המתעצם בי. ימיי מרוכזים פחות ופחות סביב איסוף חפצים יפים, פחות שעות בהייה מול המסך. יותר ויותר אני מוצאת את עצמי משקיעה את זמני ביצירה, בנייה ועשייה. מיום ליום אני מפתחת ומרחיבה קשרי איכות אמיתיים. אושרי מתעצם כל פעם שאני מתרחקת צעד נוסף מאזור הפחד. ואתם? מה אתכם?
