לְפֶתַע פִּתאוֹם

out of the blue

לרובינו שגרת חיים הדוקה, כמעיין גלימה העוטפת את חיינו ומשרה ביטחון.

יש ‏תחושה של חמימות בהרגלי החיים ואם לא חייבים, לא ממהרים לצאת מ"הקונכייה". ‏אך בחיים, כמו בחיים, הדרך מלאה במהמורות ופיתולים. ‏

‎‎‎המרחק בין חלזון לבין סופרמן איננו רב: צריך רק לצבוע את הגלימה באדום ולנופף ‏בתנועה גדולה.

ללא ספק, חלק מהותי ביותר מאישיותנו נבנה מעצם התמודדותנו בקור החשוף של ‏האתגרים עם תזמון מדויק "לא":
‎‎‎לא רצוי, לא נוח, לא מתאים והעיקר‏ ‎‎‎לא עכשיו!‏

זיכרונות מילדותי מעלים נשכחות. זכורה לי מעטפת חמימה המגוננת מפני כל ‏שליוותה אותי תמיד כמו צל. במשפחות אחרות תמיד הכל קרה: התגרשו, רבו, ‏פוטרו, בתים נשרפו, נקראו לבית משפט, נפצעו בתאונות דרכים, חלו במחלות ‏נוראיות ונפטרו בטרם עת. אט אט, נגס המעגל השחור גם במגני. בהתחלה זה היה ‏בחדשות או בטלוויזיה, לאחר מכן כבר פגע במכריי וחבריי. לבסוף, מגני התחיל ‏להיסדק, הרגשתי כאילו נשמט השטיח תחת רגלי כאשר אירועים דומים קרו ‏למשפחתי במעגל הכי קרוב, הכי פוגע והכי כואב.‏

אל תבינו אותי לא נכון. לא הייתה לי ילדות קשה, נהפוך הוא.

כילדה צעירה ותמימה ‏ראיתי במשפחתי בפרט ובעולם בכלל שלמות טהורה.

אט אט, נחשפתי לפגמים ‏ולחוסר צדק‎ ‎הנושקים אותי יותר ויותר עד לרגע אשר בו אחזו בי חנק ופחד כאחד.‏

השבוע נקראתי להתייצב מול אדם שבעבר היה רק מעלה תחושה חזקה של אי נוחות. ‏הייתי עושה הכל, אבל הכל, בכדי לא להיפגש עמו, גם אם זה היה במחיר של ‏וויתורים למפרע.

נדהמתי לרגע עד כמה זה לא כאב: יכולתי לדבר, לצחוק וליהנות ‏מעצמתי. זאת אני שהשתנתי, גדלתי והתחזקתי ואילו הוא נשאר כשהיה.‏

אתגרים, טראומה, יגון וקשיים אינם זרים לי. התמודדתי, לפעמיים כלביאה ולפעמים ‏כמו עכבר עמוק במחבואיו. נוכחתי לדעת שעצם התמודדותי עם איתני החיים חיזקה ‏ועיצבה אותי ועל זה אני מוקירה תודה.‏

זמני משבר: זמני צמיחה.

המשבר הוא רק פיתול העומד בדרכינו. כיצד נעבור אותו ‏זה לגמרי בידינו. תנשמו עמוק, עצמו עיניים ודמינו את הדרך היצירתית והמדויקת ‏ביותר להתמודד נכון עם המפגע אשר בדרך. רבות הן האפשרויות, כמעט אין סופיות ‏ויש מצב שזאת ברכה בתחפושת.

‎‎‎ סופרמן? הכל יכול? הרי זה אנחנו!‏‏

הגב

Be the First to Comment!

Notify of
avatar
wpDiscuz