מעברים

curveballsm
http://mrawesomeartist.deviantart.com/art/Curveball-152608448

לבולדוזר מעטפת של כוח:

אין לו בעיה לרמוס כל מכשול שבדרך. ‏יש אומנם מצב שיהיו נפגעים, הזריזים יברחו בוודאי בזמן אבל ‏הנפגע העיקרי יהיה תמיד זה שחשב ששריונו יגן עליו…‏

מגיל צעיר הייתה לי תכנית ארוכת שנים. בגיל 19 ידעתי היכן ‏אהיה ומה אעשה לעשר השנים הבאות ולא הייתה שם שום ‏משבצת ריקה לבן זוג או משפחה…‏

מה לעשות? בחיים כמו שבחיים לפעמים אנחנו נתפסים לא מוכנים ‏או כמו שאומרים, עם המכנסיים למטה.

היי, אפילו כאשר אנו ‏ערוכים היטב, החיים מפתיעים…‏

forkintheroad-jhan917_hism
http://www.cartoonstock.com/

החיים מעניקים לנו רגעים מיוחדים, מלאי עוצמה, ומפעם לפעם ‏רגשות סוערים מתגנבים בחשאי ומכים בנו‎ ‎בהפתעה גמורה. ‏בהחלט לא הייתי מוכנה לשטף הגועש של הרגש שהציף אותי ‏לאחר לידת בתי הבכורה. ‏‏

דמעות של רגש מצליחות להפתיע אותי כל פעם מחדש ב"עונות ‏המעבר": במעברים, שינויים בחיים, אפילו בשינויים צפויים וידועים ‏מראש יש את היכולת לטלטל בחוזקה.‏

עד היום אני נזכרת בחיבה ברכבת קטנה מעץ רתומה לטרקטור ‏קטן שבאופן סמלי הסיע את ילדי הגן לבית הספר. הדמעות זלגו. ‏דחילק, בסה"כ הילדה עברה מטיפול אחד לטיפול שני! בר מצוה, ‏מסיבת סיום בית ספר, גיוס לצה"ל, פרידה למסע תרמילאים ‏ומפגש האיחוד בסיומו: בין אם מבפנים או מבחוץ, תמיד, תמיד ‏הדמעות זולגות.‏

אף על פי שהתרגשתי, בדרך כלל ללא ממש אפשרתי לעצמי ‏לבכות או באמת לחוש את רגשותיי.

תמיד ליוותה אותי תחושה ‏שאני צריכה להגן על עצמי, להיות בהיכון, לא לתת לעצמי לאבד ‏בתוכי. הרי לבולדוזר מעטפת הגנה של שריון מיציקה.

‎‎‎לא יאה ‏‎‎‎ לאפשר לאחרים לראות את תחושותיי, הן של עצב והן של כעס ‏ותסכול.‏

אפילו כאשר הוריי נפטרו, לא אפשרתי לעצמי לחוש את האובדן. ‏כל פעם מחדש שהרגשתי את העצב עומד ל"געוש", מצאתי לי את ‏הדרך להתחמק ולבלוע את הדמעות.‏

השבוע, באופן סימלי אפשר לומר (פסח, יציאת מצרים, 1 ‏באפריל), ‏נפרדתי מעבודתי כיועצת ‏B.I.‎…

עבודה בה עסקתי למעלה ‏משני עשורים. החברה שעבדתי בה נסגרה ונפתחה מחדש ‏ובקונסטלציה אחרת, בלעדיי. למרות שמזה זמן שאני בונה לי עסק ‏לצד עבודתי כשכירה, היה המהלך מהיר ולא ציפיתי לראות את ‏עצמי נפרדת לשלום.‏

נפגשתי עם שנים מעמיתיי לעבודה בכדי למסור את עבודותיי ‏הפתוחות על שולחני. לאחר שנפרדנו, שוב הרגשתי את הלחץ ‏עולה. בכל אופן, הרי השקעתי שם למעלה מעשרים משנות חיי ‏הפוריות ביותר.

מותר לחוש את האובדן! הסתיים לו פרק נכבד ‏בחיי.‏ זלגו דמעה או שתים, אבל לא נתתי לעצמי את החופש לחוש את ‏עוצמת האירוע.‏

בצעירותי למדתי קורס נהיגה מונעת עם אבי. בשדה תעופה נטוש ‏דרבנו אותנו לנסוע במהירות במסלול ו"לתת גז" דווקא בסיבובים. ‏

מעניין לדעת שדווקא לחיצה על הדוושה בתוך סיבוב מביאה ‏ליציבות ולשליטה בנהיגה.‏

עדין לא ברור לאן פניי מועדות. עלי לאפשר לעצמי לחוש את ‏סערת רגשותיי ללא בריחה. כאשר אני אהיה ברורה עם התחושות ‏ועם הרצונות אוכל לפעול. בסה"כ השינוי מתבשל מזה זמן ויש ‏מצב שעלי רק לתת גז כאן בישורת לקראת הסיבוב הבא.‏

דלת אחת נסגרת,
אחרת נפתחת לה לרווחה
עם מקום בשפע ‏לחלומות אשר בדרך.

הגב

Be the First to Comment!

Notify of
avatar
wpDiscuz