אין מילים כדי לתאר את תחושת חוסר אונים ועצב המטלטלים הורה שרואה את הילד שלו הולך ונעלם מול עיניו. כאשר סיון אמרה לי שהיא קבלה החלטה לעבור ניתוח לכריתת בלוטת התריס (עקב מחלה אוטו-אימונית, פעילות יתר של הבלוטה – Graves Disease), הבנתי עד כמה היא אומללה. יכולתי רק להציע לה,

עד כמה אנחנו נותנים לפחדים לנהל אותנו? היום כאשר יצאתי עם בן זוגי לרכיבת שטח, הרהרתי על האיזון העדין שקיים בי, בין הרצון להתגבר על מכשולים לבין הפחד ליפול ולהיפצע. בכל רכיבה מאתגרת בסינגלים נוסע עימי נוסע סמוי. מצד אחד, הוא מריע בתרועה על כל מכשול החולף על פנינו ומצד

  לזמן שיח עם הקוסמוס כנערה פיתחתי כל מיני הרגלים שאפשרו לי לברוח ממציאות לא נעימה: קריאת ספרים, צפייה בטלוויזיה, מעברים מהירים, הדחקה, חומרניות ובכלל מיקוד החוצה, הרחק ממני. לעתים, בחירת "יעד" בתחום מסוים (אישי, זוגי, מקצועי, …) מרגיש לי מאולץ, סתמי ולא מספיק, ולעתים החזון גדול ממדים ואני ננעלת,

בריאות, כולם מחפשים בריאות. כמו כל הדברים בעולם המודרני, אנחנו רוצים הכול כאן ועכשיו. למרבה האכזבה, בעולם המודרני המציאות מורכבת יותר, ולרוב אי אפשר למצוא פעולה אחת שתביא לשינוי המיוחל. על גבול הסוכרת  מסע להורדת רמת הסוכר הטרום סוכרתית לרמה תקינה. המסע החל לפני כעשור. המשקל טיפס ועלה באופן קבוע

סקסי – לא מה שחשבתם Not What You Thought שאלו אותי מה זה סקסי עבורי ואשיב: סקסי זה קיאנו ריבס, חזה שטוח וגוף מוצק, חיוך הורס, נשיקה בצוואר, לחישות באוזן, מישמוש בכפות הרגליים, הליכה יחפה על חוף הים, שייק ירוק מרענן וקירבה למזון מזין לגוף, נפש ורוח. כך פגשה אותי ו.,

לא תודה! אצלנו במשפחה לא אוהבים ניסים. "נס" בא בעקבות אסון, או לכל היותר משבר. למרות הנאמר, מצאתי שמתוך המשברים העמוקים ביותר צומח שינוי. מתגלות דרכים המסתעפות למקומות נפלאים, מֶטָמוֹרְפוֹזָה שפשוט לא הייתה מלבלבת לולא הטלטלות והמהלומות שבדרך. על מחלתו צוטט מייקל ג'יי פוקס: "לעתים מזומנות אני אומר שאין בידי

הרהרתי בקול ערב חג, אני וכל עם ישראל עמדנו בתור לקופה. איש אחד שאל אותי אם אני אחרונה בתור. לא עבר ולו רגע קל  וגברת אחת ניסתה להידחף ולתפוס את מקומו. חייכתי לי בלב על תגובתו המנומסת, החמימה והלא טיפוסית. בזמן שחיכיתי לקופאית, העפתי מבט בתוכן עגלת הקניות שעמדה לידי,

  בעולם עמום של "נפגעי אטרף" מעטים הרגעים בהם אנו נעצרים לטעום את מה שרקחנו… לעצור ולנשום את החיים. להתענג באריכות באמצעות חושי הנשמה המחודדים. מודה אני, גם עיני מודבקות למסך הקטן, מחשבותיי טרודות ב"מחר-כך" ו"סינדרום אילו היה", לעתים תכופות מרכז הקשב נודד לו – כל אלו חוסמים תקשורת אמתית

 טייגר נאט חטיפי אנרגיה בטעם עוגת "גבינה" לימון בביתי אני מגדלת חיות. על השיש במטבח או על שולחן האוכל (אני חייבת לבנות להם בית חם…) תמצאו אין ספור צנצנות מלאות מעשי רוקחות. קבלתי החלטה לקדם מזונות מותססים. התעשיה מבעבעת, חגיגה של ממש… במרבית הצנצנות יש פרוסות של לימונים וזנגביל. אני בעד

  כשאהיה גדולה … מעולם לא רציתי להיות לוחמת אש. לא זכורה לי תשוקה לכבות שרפות … זיכרונות חמקמקים מרקדים להם אי שם בתוך הקפלים העמוקים במוחי. מובן שתמיד היה משהו שעורר את תשוקתי, חפץ תורן נוצץ שקרץ לי, אך מעולם לא חשתי יעוד לתפקיד או משימה, משהו שקורץ וקורא

לכל מי שהעז לצאת למסע גילוי, לכל לב שפועם בפליאה ליכולות גופו, אני מברכת בהילה של הודיה. ולכל מי שטרם חשף את הרז המתוק בתוכו זה העת לצאת לצעדה! רכיבת מבחן פעם לפני נסיעה לחו"ל הייתה שנתי נודדת. מראות רבים חלפו בראשי, אירוע שצץ לו ברגע האחרון וגרם לי להחמיץ

  שינוי מגיעה במקומות בלתי צפויים. רציתי לספר על פעילות שנוצרה לגמרי במקרה. הכל התחיל ברכיבת אופניים ביום שבת אחד על יד המושב ציפורי. למי מכם שפספס את המפגש המקורי, מזומנים לקורא כאן… השבוע פשוט רציתי לספר על ריון מרגש שהזדמן לי בשבת האחרונה בעקבות רכיבת אופניים משותפת בין נשים

לא מה שחשבתם… שבוע שזור אירועים טלטל אותי בין תקווה לייאוש שוב ושוב. התעוררתי לשטף דיווחים על פיגוע דריסה, לשם שינוי הוא לא היה בישראל, לא שזה הפחית את הכאב. טרור הוא טרור, היכן אשר הוא. כואב. .Je suis Nice שמונים וארבע סיפורים נתקעו באמצע. סוף לסיפורי אהבתם, שמות הילדים

לכלוך וחיידקים כתומכים וותיקים של חוק חמש השניות, אתם וודאי מאפשרים לילדיכם ‏להרים ולאכול מזון שנפל על הרצפה כמקובל… ילדינו גדלו בבתי ילדים ‏קיבוציים. גם אם זה לא מצא הדבר חן בעייננו, המציאות הייתה חזקה ‏מהמטפלות. מוצצים, בקבוקים, כוסות ושאר ירקות החליפו ידיים ושפתיים ‏בסבב מתמשך: שלך שלי, שלי שלך.

8 טעויות שעשיתי בדרך לאורח חיים בריא – כך תצליחו להימנע מהן!!! פוסט זה הופיעה קודם לכן בעיתון הארץ. הייתי חיילת בודדת; עליתי לארץ עוד בטרם מלאו לי עשרים. חזון, נחישות ולא מעט חוצפה הובילו אותי לכאן. תכונות אלו מסייעות לי ומנווטות אותי עד עצם היום הזה. בעבר הלא רחוק, היו

יש מילים ויש מילים… יש מילים סתמיות החולפות ולא משאירות סימן. ‏ יש מילים נחושות המשתהות ומטביעות את חותמן. ‏ יש מילים עייפות ועזובות שלא זוכות לתשומת לב. ‏ המילה "חופש" עדיין מעוררת רגש עז. שאיפה, נשיפה, את המילה חופש ניתן לחוש בכל תא ותא.‏ לעומת זאת, צמד המילים "חופשי חופשי"

  לתהום מוכן ליציאה, אתה נכנס לג'יפ עם המוזיקה שעושה לך את זה, נותן גז ויוצא לדרך בעולמך הפרטי ובקצבך האישי שלך. הרגל כבדה על הדוושה ותשומת לבך רחוקה שנות אור ממסלולך. כולנו היינו שם, על הקצה, מטיילים על הגבול הדק בין מציאות וחלום קייצי ומדלגים בערפל ביניהם. הסיבובים חורקים

הרגעים האלו מטריפים אותי! קורה משהו מדהים ואתה חוזר לסדר יומך. לא עוברות כחמש שניות ופתאום אתה מבין, עבר עליך משהו יוצא דופן. גם כאן תגובתך משתהה. יש שבריר שניה שבה אתה יכול להסתובב, לרוץ, לדבר, להגיב, ולתקן את תגובתך הראשונית. מניסיוני, אם אתה לא מגיב במהירות, זהו זה, הלך

חגים, הם מועדים לשמחה הלא כן? עבורי פסח הינו חג המעורר בי רגשות ‏מעורבים… ההורים שלי גדלו בניו יורק במרכז גדול ודחוס של משפחה וקהילה. הם ‏בחרו "לנוס לאחור" למחוזות אחרים, הרחק הרחק מן העיר.‏ בדרך מערבה, נדדה משפחתי מניו יורק למדינת רוד איילנד, מדינת ‏קליפורניה ונחתה בעיר קטנה במדינת

אוהבת הפתעות אני אומרת את זה לא מעט וצדקתם כאשר ניחשתם: זה בעיקר מתוך רצון עז לתשומת לב ולאהבה. האמת המכוערת היא שאנחנו כולנו מרגישים כך. עד כמה קצת תשומת לב ואהבה יכול לגרום להתרוממות רוח של כל אחד ואחת מאתנו. הפתעות, כמה שאנו מחכים לבואן. הן יכולות לאכזב ולנפץ

No-Brainers בארה"ב נוהגים לקרוא לזה "נו בריינר" (no-brainer).  יש אין ספור החלטות "פשוטות" העוברות מעלנו יום יום. לכאורה, עניינים פשוטים ואנו לא מרגישים צורך להתעכב ולחשוב לרגע על ההשלכות של החלטה שנעשתה "על הדרך" ללא מחשבה תחילה: עלילה מותאמת בול לחברה המהירה וקלת הדעת המודרנית. לקט קטן של בחירות שכאלו:

שבוע עמוס אמש נפלתי למיטה בשעה חמש בערב, להפתעתי לא קמתי עד למחרת בשעה שבע בבוקר. עבורי זה היה שיא. שנים לא הצלחתי לישון כל כך הרבה שעות ברצף. זכור לי שבאמצע יקירי ניסה להעיר אותי לארוחת הערב. לא היה לו שום סיכוי, הייתי פשוט מחוקה. אני זוכרת במעורפל שהוא

כן, התחתנתי עם מוסכניק. כמה מתאים שהוא התחתן עם דחפור כמוני! יש משימה? אני האדם. אני אתכנן, אתאם, אנהל, אארגן, אבנה וארקוד על ‏כל התפקידים. פעם לאחד מילדינו הייתה בעיה בבית הספר וכל הצוות ‏הפדגוגי הסתכל עלינו בתקווה שאנו נושיע. מיד הבנתי שיש כאן חלל ועלי ‏למלא אותו. לקחתי פיקוד.‏

להיות או לחיות? מגיל צעיר אנו עוקבים אחר הנחיות. אל תעשו, אל תוכלו ואל תגעו! לכו בעקבות דרך האבנים הצהובות. בין אם בסמוי או בגלוי, הכתיבו מינקותנו כללי התנהגות סלולים וברורים. בעולם המציע לנו אין סוף אפשריות, הגבלנו למפרע את עצמנו במבחר. לא רק החברה מגבילה את צעדנו, אלא גם

למדתי לחיות עם הכאב במקום לקלל כל כאב חדש, ראיתי בו אתגר. נשמתי עמוק ואמרתי לו בקול איתן שגם אתו אלמד להתמודד. הכאבים היו רבים, בלתי נתפסים, נדדו להם לאורכו ולרוחבו של גופי, תקפו לעיתים תכופות. לא הבנתי בדיוק מה עובר עליי; ניסיתי לשמור על קור רוח. היו לי כאבים

יום בהיר אחד בן אדם שזה עתה הכרת אומר לך:‏ "את כשמך מקרינה אור ואותנטיות, החיוך וארשת הפנים נותנות את ‏האמינות של העיסוק בניה ובאורך חיים טבעי: זה יוצא מענייך."‏ כיצד תגיבו?‏ ‎‎‎‎♦ הכחשה ?‏ ‎‎‎‎♦ מבוכה ?‏ ‎‎‎‎♦ התרגשות ?‏ מילה טובה היא שפה זרה. קל לנו, במיוחד הישראליים,

פחד, אויב או ידיד? לאיזה מחנה הוא משתייך? הפחד מונע ממני להתקרב יותר מידי קרוב ‏לתהום כשאני ‏רוכבת על האופנים שלי, הוא זה השומר עלי מכל משמר, הוא חברי הטוב. הפחד ההוא, המשתק, המונע ‏ממני ‏מלפרוץ מחסומי חלומותיי, אינו נימנה על חבריי! ‏ להשתתק מפחד, מכירים את התחושה? הפחד הראשוני

דרכי לריפוי הייתה מפותלת, מלווה בייאוש, כאב, וכן, טרור. לא היה לי שמץ של מושג לגבי זהותה ‏של ‏המחלה ה"בוודאי" ממאירה השוכנת בגופי. לא ידעתי לאן לפנות. לעיתים היו הבחירות שלי פזיזות ‏ואף ‏מוטעות; למרות זאת, בחירות אלה עיצבו אותי מחדש. מתוך החשכה מצאתי אור ומתוך הצער ‏בחרתי ‏בשמחה. ‏

לחם פלא או זבל לבן? משום מה במעגלים מסוימים לחיטה (מלאה) יש הילה של בריאות. בגלגוליי הראשונים בעולם הבריאות נפגשתי עם ‏מרפא, ושבוע התבקשתי לרשום את כל המזונות שאכלתי. זכור לי כיצד הצגתי לו בגאווה את שפע ‏הרשומים של לחם מלא במחברת שלי. כאשר הבנתי שהוא לא בדיוק יצא מגדרו

על הקיר נכתב: "אחרי 3 שנים… בוטן נמצאה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" בשעה טובה ומאושרת‎,‎‏ ולאחר שלוש שנים שהאדמה בלעה אותה‎,‎‏ בוטן נמצאה! ‏ יש רגעים קשים הנחרטים בזיכרוננו ביגון רב ואילו אחרים הנצרבים בכל גופינו, השמחה מתפשטת, ‏עוברת במערכת העצבית ועוטפת אותנו בחום. לפני שלוש שנים בתי נסדקה ברגע קשה ומר ‏כאשר כלבה הקטנה נעלמה.

כאשר השמנה וסדידכרת נפגשו בבקבוק דיאט…‎ ‎ הפי ניו ייר‎!‎ מאחלת לך גם שנה טובה. שתהיה זאת שנה של הגשמת משאלות!‏ כן! שתהיה זאת השנה שארד במשקל. הלוואי, אינשאללה! נרים כוסית ‏לכבוד משאלת ליבנו! הנה "הדבר האמתי"! קוקה קולה!‏ קולה? השתגעת? הידעת שבכוס קולה יש‎ ‎‏כשש כפיות סוכר?!‏ אז בואו ולמען

גם אני נמשכת לחפצים נוצצים, כותרות מעוררות השראה ולהבטחות גדולות…‏ ככותבת בלוג אני מודעת היטב לכוחה של כותרת נוצצת. כותרת נוצצת, מפתיעה או מסקרנת היא כרטיס ‏כניסה "ירוק" פנימה. יש סיכוי טוב שהקורא יקרא את הפוסט עד לסופו.‏ ואני אוהבת הפתעות. למען הדיוק אני אוהבת מאוד להפתיע אבל לא כל

הכוח הוא שלנו! בקולנוע על ידכם… מזל טוב לרך הנולד! כנראה כל הלוויה מלווה בלידה. זמן קצר לאחר מות אבי התחלתי את "פרויקט הספר". אספתי מכתבים (היו ימים!) שאני ‏ואבא כתבנו אחד לשני. הוספתי דברי הספד, שירים ועוד כתובים בעלי ערך‎ ‎רגשי. צילמתי אותם על נייר צבעוני סגלגל ‏וכרכתי מספר "ספרים"

היו ימים…‏ פעם בבית התינוקות בקיבוץ היו מוסיפים סוכר לבקבוקי המים של ‏התינוקות, כמו כן היו הזאטוטים מתרוצצים בפעוטון כאשר בפיהם בקבוק ‏מלא במיץ פטל.‏ אני אהבתי לשתות קולה. תמורת חטיף סניקרס או עוגת גבינה הייתם קונים ‏את עולמי.‏ יקירי היה שותה קפה עם שלוש כפיות סוכר…‏ חולים השבוע ליוויתי

געגועים לאבא אבא שלום,‏ לא נפרדנו מעולם. אתה אמנם ניסית להכין אותי לבאות חודשים ספורים לפני ‏שהלכת לעולמך. אמרת שיש לך מחלת לב קשה, לב מוגדל מאוד. רופאיך בישרו לך ‏שאתה זקוק בדחיפות לניתוח להשתלת לב, אחרת זמנך אוזל ולא נותרו לך אלא ‏חודשים ספורים.‏ אני הייתי אז אמא צעירה

הודיה סוף שבוע רצוף בחגיגות שוב נחת עלינו. מעבר לים הסבו להם בעלי המזל ‏סביב שולחנות עמוסי כל טוב וברכו על השפע המיוחל. המבחר העצום מבלבל ורוב ‏רובו של ציבור הזוללים נכנע, טעם מכל וכל וזחל למיטתו כאשר כרסו בין שיניו.. ‏ למחרת נמשכו החגיגות. בין החוגגים היו גם כאלו

ימים מאושרים הם נחלתי ‏ אושר גדול ממלא אותי פתאום בבת אחת כאשר אני חווה את השפע המחלחל בי. ‏חלפה שנה ואני כותבת בנאמנות שבוע שבוע, גם בעברית וגם באנגלית. נשבעתי ‏לעצמי ששנה אני אכתוב ללא הפסקות וללא מיחזור. הגעתי לקו הסיום מזמן אבל עדיין ‏אני מתקשה למחזר את מילותיי.‏ בשבוע

הכירו את שרה שרה מקפידה על כל מה שהיא אוכלת. היא מתחילה כל בוקר ‏עם שייק "ירוק" מלא בכל פרי וירק מזין הנמצא בביתה. לאורך כל ‏יומה היא דואגת לאכול רק מזון בריא. היא מתרחקת ממזונות ‏מעובדים, כל פחמימה לבנה וסוכר בכל תחפושותיהם. ‏ קשה לשרה להתעורר בבוקר. היא מחכה

אופס, עוד פעם פישלתי ובגדול! שוב מוצאת את עצמי זורקת את היצירה הקולינרית לפח. ‏מכירים את הרגע בו מגלים שנשפך יותר מידי מלח למרק? מינון יתר של סוכר לעוגה? ‏התבשיל חמוץ מידי? המרק שומני מידי? הרוטב פשוט מר? והסלט חריף אש?‏ מה לעשות? זורקים לפח ומתחילים מאפס…‏ אנחנו יודעים לפתור

הדוקטור אמר אף אחד לא אמר שאני חייבת לעבור את הניתוח. הדוקטור אמר שיתכן ומקור המועקה מגיע מלחץ באזור ‏הצוואר על חוט השדרה, רמז שקיבוע צווארי עשוי לפתור את רשת הכאב העוטפת את גופי. אמר, אז אמר. ‏הוא גם אמר שלא קיים דבר כזה אלרגיה לטיטניום. כך קבע הדוקטור …‏

לכל איש יש שם כפי שלכל אחד מאתנו ארוז קצת אחרת, בכל מיני צורות, גדלים וצבעים, לכל אחד מאתנו ‏החלום הייחודי לו. יש בעלי חזון גדול ונשגב ויש אחרים להם אוסף של חלומות קטנים.‏ בין אם נסתר או גלוי לכל, לכל אחד מאתנו להט בלב. לרוב, חלומות קטנים מעסיקים את

ראיתי אהבתי נקשתי שיתפתי צחקתי אהבתי לחצתי נקשתי שוב בכיתי כאבתי הזדהיתי חיבקתי רוח ישבתי בהיתי נגררתי נשארתי‎ ‎דבוקה הגבתי כתבתי ‏ לחצתי הַקְצָבָתִי לעולם לא נגמרת הצצתי גיששתי ריכלתי אבדתי ברשת רק עוד תמונה חמודה ‏ עקבות‎ ‎חתלתוליות שוב אבודה חברים חברים כה רבים לו רק זכרתי סימנים מזדהים

גרנו בדרום קליפורניה לא הרחק ממקסיקו. בחופשות החורף נהגנו לנפוש ‏מדי פעם ב"באחה קליפורניה". היינו נוסעים ברכב דרך נופים מדהימים וחצי ‏מדברים של חול וים. המראה היה בתולי, זך ונקי, גן עדן של ממש למטייל ‏לחקור, לשחק ולגלות אוצרות. אי שם עמוק בתוך הציור הבראשיתי חרוטה ‏בזיכרוני זעקה מושפלת המקושתת

למעט כמה חוקי יסוד כגון חשיבות "משמעת מים" וחבישת כובע בשמש, ‏רובינו מגששים את דרכינו באפלה. אינני מתיימרת להיות ספורטאית דגולה, ‏אך למדתי רבות מכאבי הגדילה בדרכי ואשמח לשתף בידע שצברתי לאורך ‏השבילים.‏ פוסט המשך לפוסט "מגששים באפלה". אגרתי ידע רב שנראה לי כי מן ‏הראוי לחלוק עם הקוראים. ‏

רגע אחד! יותר לאט! כן, בכל רגע מתפרץ סטודנט זה או אחר: "לא ‏הספקתי לרשום. אפשר לחזור בבקשה?" (גילוי נאות: את התואר הראשון ‏למדתי במדרשת רופין, בתקופה ההיא היו מרבית הסטודנטים קיבוצניקים ‏מבוגרים יחסית). למרות שהתחלתי את לימודיי האקדמיים בארה"ב, סיימתי ‏את שני התואריים כאן בישראל. מתחילת דרכי, מההרצאה הראשונה..

‏כל אחד מאתנו צריך לעסוק במשהו שהוא אוהב במהלך חיו. מצא לך ‏עיסוק שאתה אוהב, עבודה ש"תעיף" אותך מהמיטה בכל בוקר. לדעתי רק ‏אחד שאינו שפוי בדעתו ימשיך ויחפש עיסוק זה או אחר רק משום שזה ‏נראה מרשים בקורות החיים שלו. זה דומה לאותו הניסיון לנסות ולשמר ‏קצת מין לוהט

ילדה קטנה, שמחה, מאושרת בחלקה. כמו כל שאר הילדים, שיחקה, ‏השתוללה ורקדה. אהבה להתנסות ולטעום: כל חפץ עורר את סקרנותה. ‏היא לא היססה לגעת, בכל דבר חדש שהיא פגשה בדרכה. אהבה את ‏החופש והדרור שהיא הרגישה כאשר קפצה על מיטתה ללא בגדים. מה ‏יגידו ומה יחשבו כלל לא עניין אותה.

נולדנו לאהבה תינוק בא אל העולם מוקף באהבה. בעת הלידה האם ‏נשטפת בגל של תחושות גועשות הכרוך באהבה טהורה.‏ תינוק משחק לבדו. יכול להיות מהופנט שעות מחפץ תמים, אובד אל תוך ‏עצמו בממלכתו הקסומה.‏ אהבה היא "זכות אימהות" הלא כן? משחק הוא לא פחות זכות האבות. אל ‏תוך הקסם הגחנו,

את שורשיי נטעתי בתנועת הנוער הבונים. שם מצאתי לעצמי בית בשנים ‏המעצבות של נעוריי. מגיל תשע התחלתי את פעילותי בתנועה. פסעתי ‏וטיפסתי שלב אחר שלב: במחנה ובקן, בסמינרים ובטיולים, כחניכה ‏וכמדריכה וגולת הכותרת: "וורקשופ", שנת הכשרה בקיבוץ. עברתי את כל ‏קבוצות החניכים: עמלים, חותרים, צופים וקמ"ב (קבוצת מדריכים ב'). ‏לבסוף,

משחק ילדים השיער מלבין בקצב בלתי נשלט. הקידומת זוחלת ומתקדמת לה שנה שנה. ‏בקרוב אמצא את עצמי רשומה כאזרחית וותיקה.. אם כך הדבר, למה אני ‏עדיין מרגישה עמוק בתוכי כילדה?‏ האמת שזיכרון ימיי הילדות הולך ודועך כחלום רחוק. הזיכרונות פרוצים ‏ומטושטשים. בעזרת השרידים שנותרו אני מרכיבה תמונות והיום נזכרתי ‏במשחקים

במבט לאחור, קל להיות חכמים. תובנות מגיעות לא פעם לאחר הטעויות, ‏הנפילות והכוויות שמשאירות‏ את חותמם. יש לי שפע פנינים למסירה, אך ‏לא בטוח שאמצא להם "קונה". בסיבוב השני הייתי עושה דברים אחרת…‏ דאגתי יתר על המידה לספירה של שלוש: שלוש כוסות חלב ליום. אתם לא ‏דואגים פי שלושה? שלושה

ימים חמים עוברים עלי, רודפים אותי ממקום למקום. ‏ נחתנו בסיאטל על זנב של גל חום מתמשך. כשהגענו לוונקובר לגילוי ‏המצבה של אמי, היו במחוז הגבלות מחמירות על שימוש במים להשקיית ‏גינות. סיאטל וונקובר הם מגרשים ביתיים עבורי. מקומות הידועים כמחוזות ‏המפורסמים בנופם הירוק לעד. הזוי היה לשמוע פתאום על

חזרתי היום מביקור בצפון אמריקה. כאשר מטיילים שם ניתן להתרשם מהגודל העצום אשר בדרך: המרחבים, העצים, הבניינים, המנות בצלחת וכן גם האנשים. סופר סייז מי, מכירים? ציפיתם? השילוב של ‏הנופים הגדולים וגילוי מצבת אמי יצר את ההשראה לבלוג השבוע… כשאהיה גדולה כשאהיה גדולה אגדל לגובה ידיים מונפות אל על‎ ‎

רקדנית הייתי הרבה לפני שהתחלתי ללכת. הריקוד היה במן קצב שכזה: אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, ארבע חמש שש, שבעה שמונה תשעים ותשע, עוד כמה משקל אפשר להעמיס? סלוא, קוויק קוויק, לאט, מהר מהר, לא כל כך לאט, מהר יותר, זריז, יותר מעודד עוד ועוד, אני מתחבאת והם רודפים, העומס

היצירה מסיעה אותי למקומות מדהימים. ההנאה היא גדולה; הסיפוק ממלא. יחד עם זאת, תמיד טמון בי איזה צורך לקבל חיזוקים וחיבוקים מהסביבה הקרובה. זהו, עברה שנה. מחרתיים יתקיים גילוי המצבה של אמי. שוב אני מוצאת את עצמי באזור שבו גדלתי. אני עוברת סימני דרך לאורך ולרוחב דרכי לכאן. המקומות מוכרים

הכירו את הֶלִין‎, ‎ הידועה גם בשם "הליני ביני שארביני וויסקריני רוטריני"‏‎,‎ למרות שמה יוצא הדופן היא בדיוק כמוך‎, יש לה בית‎, היא עובדת קשה כדי לשלם את החשבונות‎, תשוקותיה וחֲבוּרָתָהּ משלימים את עולמה או שכך היה לה נראה‎ …‎ דמיינו מראת קסמים‎,‎ מראה בה יכולתם להתבונן ולראות כל רגע

האמת שאינני יודעת כיצד הייתי מצליחה לכתוב את הבלוג ללא עזרתו הנדיבה של יקירי ‏ואני כלל לא מתכוונת לעזרתו בעריכה הלשונית…‏ הוא אף פעם לא היה מאלה שנוצרים את לשונם… חוש הומור שלו הולך לפניו לכל ‏מקום. כל פעם שאנו יוצאים בטבע לטיול אופנים, חגיגה. לא משנה עם אני מלאת

סבתא ל. עישנה כמו קטר וחיה עד גיל מופלג של תשעים וחמש. בן דודי, ‏בחור בריא כארז, סירב לגעת בפירות וירקות. הבחורה המהממת ההיא ‏ניזונה מפחמימות, קולה וקטשופ ותו לא. ‏ לאיזה מלכוד מובילה דאגה לילדינו? ‏ תאכלו את הירקות ולא, לא תקבלו גלידה!‏ אל תקומו מהשולחן עד שהצלחות יהיו

אני מדברת בקול רם, צעדיי נשמעים למרחקים ואין לאף אחד צחוק ‏מתגלגל כמו שלי. יש לי מין כזה צחוק שאי אפשר להתעלם ולא לשים לב ‏אליו. תהיו בטוחים שבקטעים המצחיקים בסרטי הקולנוע יהיו הראשים ‏מופנים אלי ולא על המסך הגדול. כווווולם רוצים לדעת מי זאת ששוברת את ‏השקט באולם. הצחוק

אין לדעת למפרע איזה מאורע יקבל משמעות מיוחדת ‏בעתיד… לכל נגיעה, מפגש, רגש, חפץ או תאריך על לוח השנה יש את ‏הפוטנציאלי ליצור נקודת מפנה משנת חיים.‏ כמובן אפשר גם לקבל החלטה מודעת ולהחליט לבצע שינוי גורלי. מי זה ‏שאמר שניתן ליצור הרגל חדש ב21 יום?‏ בעידן האינטרנט קל מאוד

היה היה זוג מאוהב… הם היו עניים מרודים או בקיצור לא היה להם גרוש על ‏התחת אבל הם לא נתנו לזה לעמוד בדרכם. הם היו מאוד מוכשרים ‏ומצליחים בכל מעשיהם והקדימו את זמנם בעיסוקיהם והשכלתם. הוא היה ‏יפה תואר, חם לב, מאושר, שאפתן ומוכשר. היא הייתה יפיפייה, מלאת ‏תשוקה וחכמה.

יש ימים שחולפים במהירות: היו ואינם עוד. אפשר לדמות זאת לנסיעה ‏ברכב: המטרה לנסוע מנקודת א' לנקודת ב'. הנסיעה עוברת בחטף. ‏מחשבותינו ותשומת לבינו במקום אחר, המון מקומות אחרים אם נדייק, ‏אבל מכל ההמון לא נשארו ולו סימן אחד.‏ יום יום אנו עסוקים בשגרה, מגששים באפלה במצב של טייס אוטומטי.‏ מעניין

חלב על שום מה?‏ אף פעם לא הבנתי את הקשר בין מוצרי חלב לבין חג השבועות. כיצד חג ‏הפך חג מתן התורה לפסטיבל חלב ודבש? מתוך סקרנות התחלתי לתור ‏במרחבי הרשת וכך מצאתי כמה הסברים ציוריים ויצירתיים ובין השאר:‏ ♦ התורה ניתנה לנו בהר סיני או "הרים גבנונים" (תהילים ס"ח,

ימים נפלאים עברו עלי השבוע. האתר החדש שלי או טו טו יוצא לאוויר ויש בו בית, הן בעברית והן ‏באנגלית, לבלוגים. כמעט סיימתי להזין את כל האוצרות פנימה וזה מרגש אותי מאוד. מדהים כיצד התינוק ‏הזה נולד, הגיח אל העולם משום מקום, ככה סתם. רציתי רק לכתוב על החוויה המדהימה

אחת מיני רבות… החלטה אחת לכאורה חסרת חשיבות משנה חיים.‏ ההחלטה כלל לא הייתה שלי… בגיל תשע הוריי בחרו לשלוח אותי ‏למחנה קיץ. ללא ספק החלטה זאת עיצבה את דרכי, זהותי ועצם ‏מהותי. ‏ מתנה אחת, אחת מיני רבות, שהבילוי הקיצי במחנה העניק לי: אהבת הארץ, הטבע והחברותא. היינו יוצאים

כמה אופייני, אדון "מובן מאליו" בתרדמת ואינו יודע‎ ‎כלל מה עולל…‏ מֶיידֶיי, מֶיידֶיי!‏ אנחנו לא תמיד ערניים לעוצמתם של הדברים הפשוטים בחיינו. עלינו ‏להוקיר‎ ‎תודה יום יום. מי יודע, אולי מחר נופתע מחסרונם…‏ בגיל 54 מאותת לי גופי על בואו של שינוי. כל עסקי השינה התהפכו על ‏יוצרם. פתאום מתמלאים

עליתי לארץ בגיל צעיר בטרם מלאו לי עשרים. אף על פי כן, רובם ‏ככולם מזהים אצלי מוצא אנגלוסקסי כלשהו. האמת שהמבטא ‏האמריקאי איננו‎ ‎‏ טיפוסי ועל כך התברכתי, אבל לא יעזור בית דין, ‏יש שגיאות שאופייניות רק לי. על פי רוב אני מסתבכת עם ‏האותיות: "ס", "ש" ו"צ"…‏ עף אל

  קפה מישהו?!‏ קפה, המקור הראשון לנוגדי חמצון?! מה???!!!‏ הסתכלתי שוב וזה באמת היה כתוב וביותר ממקור אחד…‏ אם לדייק, קפה: המקור הראשון לנוגדי חמצון לעם האמריקאי. זה אותו ‏העם שהכריז שקטשופ (רסק עגבניות) וצ'יפס הינם ירקות הכלולים בחישוב ‏ארוחות מזינות‎ ‎בחוק האמריקאי ל"ילדים בריאים ללא רעב" (תוכנית ‏HHFKA‏).‏ הקפה

לבולדוזר מעטפת של כוח: אין לו בעיה לרמוס כל מכשול שבדרך. ‏יש אומנם מצב שיהיו נפגעים, הזריזים יברחו בוודאי בזמן אבל ‏הנפגע העיקרי יהיה תמיד זה שחשב ששריונו יגן עליו…‏ מגיל צעיר הייתה לי תכנית ארוכת שנים. בגיל 19 ידעתי היכן ‏אהיה ומה אעשה לעשר השנים הבאות ולא הייתה שם

התחתנתי עם מוסכניק. הוא תיקן דברים לרוב לפני שאחרים שמו לב שהם היו מקולקלים. תחביביו התקבצו סביב מכונות, במיוחד כאלו ‏שנזרקו, התקלקלו ונשכחו. מאוד אהב ללמוד כיצד זה עובד ושמח לאתגר ‏את עצמו. כנראה שהתקציב הקיבוצי הדל דרבן לכיוון; לא הייתה יכולת ‏כלכלית בכדי לפרנס תחביב יקר. כילד, קיבוצניק של

שלושים וארבע שנים נשואה, מה זה אומר עלי? שאני זקנה?! ‏ נכון, אמרתי כבר שהזיכרון שלי לא משהו אבל מדי פעם, צפות ועולות כמה ‏תמונות. אני זוכרת את יום הולדת השלושים (או אולי היה זה הארבעים) ‏של אמי. חרוט אצלי בזיכרון ש‎‎‎היא הייתה מאוד לא מרוצה וזאת בלשון ‏המעטה, מהמעמד

סדיר בשבילי היה פעם בשבוע מלווה בהרבה מאמץ. התוצר ה"רגיל" היה ‏לגמרי בלתי רגיל: כדורים, כדורים קטנים וקשים. ממש לא הכרתי מציאות ‏אחרת. כאשר ילדתי סבלה מכאבי בטן רצנו לבדיקות ולמומחים כדי לברר ‏עד תום את תלונותיה. למעשה עד עצם היום הזה לא קבלנו תשובות ‏מספקות את הדעת.‏ אנו חיים

לו היו משלמים לי על מחשבות שעות נוספות כבר ממזמן הייתי מיליונרית. ‏עשרים וארבע שבע זורמות אצלי המחשבות ולא נותנות מנוחה: משפחה, ‏בית ועבודה. מה לכתוב לבלוג הבא? מה אפשר להכין לארוחת הערב? אם ‏אני לא אתן גז, הרי אני אאחר לעבודה! צריך להכין רשימת קניות. מי זה ‏השאיר את

לרובינו שגרת חיים הדוקה, כמעיין גלימה העוטפת את חיינו ומשרה ביטחון. יש ‏תחושה של חמימות בהרגלי החיים ואם לא חייבים, לא ממהרים לצאת מ"הקונכייה". ‏אך בחיים, כמו בחיים, הדרך מלאה במהמורות ופיתולים. ‏ ‎‎‎המרחק בין חלזון לבין סופרמן איננו רב: צריך רק לצבוע את הגלימה באדום ולנופף ‏בתנועה גדולה. ללא ספק,

זכרוני חולף עם הרוח: בא והולך, ומשאיר עקבות חסרות.‏.. מידי פעם אני נזכרת בחלקי אירועים‎ ‎או פרטים, ללא יכולת לקשר, ואני ‏נשארת ללא מידע בעל ערך כלשהו. כך למשל, חרוט בזיכרוני, שאסור ‏בהחלט לערבב פריט לבוש מודפס אחד עם אחר או שללבוש מכנס או ‏גְמִישׁוֹנִים (פוזמקאות) מתחת לשמלה או חצאית

The Ingredients: ‎2 T Coconut oil‎ ‎4 T Raw cacao powder‎ ‎4 T Pure maple syrup ‎1 t Pure vanilla extract‎ Pinch of Himalayan salt Another part of your mission, important none the less, is to visit your ‎neighborhood health food store and get to know these foreign ‎products…‎ In

Holes, My memory is full of holes: Intermittent and fleeting, Its ‎imprints wanting and lonely. From time to time, I remember sporadic details, fragmented events, ‎pieces, always pieces: the puzzle is incomplete. It is a challenging task ‎to piece the memories together and retrieve a reliable narrative. ‎For example, I

ניתן ליצור גבינה (אמרו לי שחולבים פרה ולא אגוזים אז אפשר לאמור ממרח) ‏מאגוזים למיניהם. זהו תהליך פשוט יחסית אבל נדרשים מספר שלבים.‏ ‏1 להשרות אגוזים במים למספר שעות (עד ללילה שלם)‏ ‏2 ליצור עיסה ולהשאיר עם פרוביוטיקה* בשקית גבינה ליום וחצי עד יומיים ‏ ‏3 להוסיף את הטעמים ‏

מי קוקוס מאגוז קוקוס תאילנדי (קוקוס צעיר) אחד ‏½-1 כפית מלח הימלאיה ‏1 כף ממתיק (סירופ אגבה, סירופ מייפל, תמר או סילאן)‏ ‏1 כף ג'נג'ר טרי מיץ מלימון שלם לערבב בבלנדר ולשתות מי‎ ‎קוקוס הינו מקור מעולה לאלקטרוליטים‎ ‎‏ אשר אובדים בזיעה בפעילות ספורטיבית. ‏יש האומרים שבשעת צרה כאשר יש

הייתה פעם ילדה צייתנית, תמימה ושקטה ‎‎‎שהקפידה ונהגה לפי הַמְצוּוֶה.‏ היום אני בקושי זוכרת אותה אבל אומרים לי שפעם זאת הייתי אני. כאשר פקד אותי ‏משבר בריאותי, אני רצתי באמוק אחר כל דמות בחלוק לבן שיושיעני. אני זוכרת ‏בבירור חלוק אחד מוכתם בכל צבעי הקשת שהדריך והסביר כיצד להוריד מזון זה

Oh Nuts! (Yes, I know that cows are milked and not nuts. You ‎may call it a fermented nut spread if you like.) can be made from a large variety of ‎nuts and seeds. It is a relatively simple process but there are 4-5 stages of ‎preparation.‎ ‎1 Soak the

  The coconut water from one fresh young coconut ‎½-1 t Himalayan salt ‎1 T sweetener of your choice (raw agave syrup, maple syrup, date syrup)‎ ‎1 T fresh ginger‎ The juice of one lemon Blend and drink (You can make a larger batch and freeze it for later too.)‎

13 And Counting: You Create Your Luck Once, not too long ago, there was a quiet and naïve girl who made every effort ‎to be everything that was expected of her.‎ Today I barely remember that girl but they say that it was me. A sudden health ‎crisis left me

She is gone. Only her essence remains.‎ I am a perfectionist; this much has been said about me, many a time. ‎In my eyes I see a mess (“balagan”) and a big one at that. ‎Perfectionism and disorder: not exactly close matches to any degree! ‎I must be a cross

הילה איננה, הלכה לעולמה. ‏ אני פרפקציוניסטית, עלי זה נאמר לא פעם. בעיניי אני רואה בלאגן והרבה. ‏פרפקציוניזם ובלאגן: לא בדיוק מילים נרדפות! כנראה שאני הכלאה בין השנים…‏ פרפקציוניזם, כן אני יכולה להתחבר לזה. בעבודתי כיועצת ‏B.I.‎‏ אני חייבת סדר ‏ונקיון, כל נתון חייב להיות מסודר בדיוק במקומו. אומרים עלי

“Feminism: a clever design for men. I believe that feminism was a ‎male initiative. Together with bra burning it is doubly good” (both the ‎load being shared and the bras being burned); my beloved’s ‎noteworthy words to share this week. ‎ Some more morsels around the same subject: “You were

  "זאת המצאה טובה לגברים הפמיניזם. לפי דעתי זאת מזימה גברית. זה בא יחד עם ‏שריפת חזיות: זה פעמים טוב" ‎‎‎‏(גם העומס מתחלק שווה וגם שורפים חזיות).‏ זוהי חוכמת רֵעַי לשבוע… ‎‎‎ועוד באותו העניין: "פעם ‏היית פמיניסטית. כאשר הכרתי אותך בצעירותך היית מאוד, מאוד, מאוד פמיניסטית: ‏בצורה מאוד מוחצנת הייתי

I love surprises. I love surprises so much that I am always ‎happy to find a new way to surprise a family member or friend. ‎As luck would have it (or not), most of my family does not like ‎surprises…‎ I surprised hubby with a visit to a gourmet raw

אני אוהבת הפתעות. כל כך אוהבת הפתעות שאני תמיד שמחה למצוא דרך חדשה ‏להפתיע בן משפחה או חבר. התמזל מזלי הלא טוב שהרוב במשפחתי לא אוהב ‏הפתעות..‏. הפתעתי את אהובי היקר בביקור במסעדת גורמה של אוכל חי בניו יורק.‏ כבר לא זכור לי כיצד נודע לי על מסעדת ‏Pure Food

‎‎‎Rice and Lentils‎‎ Soak overnight in warm water with apple cider vinegar ‎2 c black beluga lentils ‎2 c whole pearl (round) rice‎ The lentils can be added to cold, salted water and cooked Add the rice to boiling salted water The rice and lentils can be cooked like pasted

Welcome To Naked Nia ‘n’ Nutrition! – Naked!??‎ Whoops! Now that was a major typo error that almost appeared on my business cards! Don’t you ‎just hate it when you edit a document and you can’t find the one big blunder which is crying out: ‎‎“Hey you, over here! Hey

?‎But Naked Welcome To Naked Nia ‘n’ Nutrition! – Naked!??‎ תאמינו או לא, כמעט הזמנתי כרטיסי ביקור שהכריזו: ‎‎‎"ניה בעירום ותזונה"! זה ‏לא מעצבן כאשר אנו עורכים מסמך ולא מוצאים שגיאה אחת הזועקת: הצילו, הצילו! היי! טיפש אחד, אתה לא ‏רואה אותי?! ליוויתן ענק הצלחתי ללכוד בזמן.‏ בסדר, אז לא מדובר

‎‎‎ אורז ועדשים:‏ להשרות ללילה במים פושרים עם חומץ תפוחים בבוקר לסנן ולשטוף במים נקיים ‏2 כוסות עדשים שחורים ‏2 כוסות אורז עגול מלא ניתן לבשל את העדשים וכן את האורז כמו פסטה עם הרבה מים.‏ להוסיף את האורז למים רותחים עם מעט מלח להוסיף את העדשים למים קרים ומלח

בוקר טוב! ‎‎‎ אפשר להציע לך שייק ירוק?‏ ‎‎‎ דממה…‏ ‎‎‎ בוקר טוב! ‎‎‎ אפשר להציע לך שייק ירוק? ‎‎‎ממש, ממש לא‏‎‎‎!!!‏ בוקר ירוק!‏ ‎‎‎ אפשר לכבד אותך?‏ ‏ ‎‎‎ מה יש בתוך זה?‏ ‎‎‎ שאל בחשדנות.‏ ‏ פירות וירקות, עלים דברים טעימים…‏ בסדר, אני אסתכן…‏ ‎‎‎וואו! ‎‎‎דווקא מרענן!‏ ‎‎‎

Good morning!‎ ‎‎‎Can I offer you a green smoothie?‎ ‎‎‎Silence. Good morning!‎ ‎‎‎Can I offer you a green smoothie?‎ ‎‎‎Not on my life!‎ Morning!‎ Would you like a glass?‎ My treat!‎ ‎‎‎What’s inside?‎ She inquired with suspicion. Fruit,‎‎veggies, ‎‎ green leaves,‎ ‎‎‎Nature’s gifts, ‎Certain to please!‎ Well ok,‎ I will

נקבע מותו של רוכב אופניים כבן 50 שהתמוטט בדרום רוכב אופניים כבן 50, התמוטט ומת בעת שרכב על אופניו באזור מצפה רמון. הרדיו נגן ברקע ושמעתי את ‏החדשות בחצי אוזן, כרוכבת אופניים, כל אירוע או תאונת דרכים אשר מעורב בו רוכב אופניים מושך את ‏תשומת לבי. כמה שעות לאחר מכן

Man In His Fifties Collapses And Dies While Biking A mountain biker in his fifties collapsed and died while biking in the southern region of Israel. I ‎heard this news broadcast in the background while I was otherwise occupied. My ears perked up ‎as the news report concerned a fellow

המלחמה ‎‎‎ בין קבוצת ה"אני" לבין קבוצת ה"עצמי" ‏מתנהלת בכל הכוח: ללא טיפת סלחנות או חמלה! ללא ספק למתחרים הגדולים ‏ולאויבים השונאים ביותר לא היינו מתנהגים בצורה כה מזלזלת. לעתים קרובות אנו ‏האויב הגדול ביותר של עצמינו. עד היום אני נלחמת בקול ‎‎‎הזעיר‏‏ ‎‎‎בראשי המטיף לי ‏כמה אני לא בסדר:

Why do we manage change like a military operation? ‎The ‎‎‎battle‏ ‎‎‎‎between Team Me and Team Self is being fought with a mighty force, ‎without an ounce of forgiveness or compassion! There is no way that we would so ‎dismissive of our biggest competitor nor our worst enemy. Even today,